חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אניקשט

אניקשט ANYKSCIAI

ברוסית Anikshty

עיירה במחוז אוטיאן, מזרח ליטא.


אניקשט, מהגדולות בעיירות המחוז, מוקפת גבעות ויערות, היתה מקום קיט בחודשי הקיץ. בין שתי מלחמות העולם השתייכה לליטא העצמאית.


בשנת 1847 ישבו במקום 1,556 יהודים וב-1897 גדל מספרם ל-2,754 (%69.7 מכלל האוכלוסיה).

בימי מלחמת העולם הראשונה ברחו היהודים לפנים רוסיה. העיירה נחרבה אך נבנתה מחדש בימי ליטא העצמאית, שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אנשי הקהילה שבו למקום ושיקמו את בתיהם ואת עסקיהם בעזרת קרובים בחוץ-לארץ ובעזרת הג'וינט (JOINT ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה). בשנת 1921 ירד אחוז היהודים באוכלוסיה הכללית ל-%45 ובקהילה היו 1,800 נפש.

על כס הרבנות באניקשט ישבו רבנים גדולים בתורה. לחסידים היה רב משלהם. ר' אליהו יעקב דב ב"ר חיים שור (1936-1848), בעל ספר שו"ת "נטיעות חיים" ומראשוני חובבי-ציון בליטא, היה רב באניקשט 30 שנה, בזקנתו עלה לארץ ישראל. הרב האחרון שכיהן בקהילה היה ר' קלמן יצחק קדישביץ, בעל "תולדות יצחק", המכונה "הצדיק מלוטובה".

בעיירה היו ששה בתי תפילה וקלויז של חסידים. רוב בתי התפילה היו מרוכזים בשולהויף (חצר בתי הכנסת): בית הכנסת הישן, בית הכנסת החדש, הקלויז של הסנדלרים ושל "תלמוד תורה". כן היה במקום "בית כנסת של ההר" (בארג-שול).

בימי ליטא העצמאית היתה באניקשט ישיבה קטנה, "חדרים" אחדים ושלושה בתי ספר. בבית הספר הדתי "יבנה" למדו 50 תלמידים, בבית הספר מרשת "תרבות" 60, ובבית הספר העממי באידיש 120. בגן האידי היו 30 ילדים.

בקהילה היו חוג לדרמה ושתי ספריות: האחת של הציונים (הכלליים), השנייה של היידישיסטים.


יהודי אניקשט התפרנסו ממסחר, בעיקר בפשתן. קצתם עבדו בתעשיית האנפילאות, בבית החרושת לנעלים ובבית המלאכה למכונות חקלאיות. נשים עבדו בתעשיית הגרביים. רוב אנשי הקהילה היו בעלי מלאכה (166 איש) וכ-50 יהודים השיטו רפסודות לגרמניה על הנהרות שוואנטה וניימן. אניקשט הייתה ידועה בליטא בתוצרת יין-פירות.

בליטא העצמאית נדחקו רגלי הסוחרים היהודים מהמסחר ומהמלאכה, בגלל תמיכת השלטונות במפעלי כלכלה של ליטאים. הבנק העממי היהודי סייע לסוחרים שנפגעו באותה תקופה.

בעיירה היו גם רופא, רופא שניים ורוקח יהודים.

בשנות השלושים של המאה העשרים היגרו רבים מבני הקהילה לארצות הברית ולדרום אפריקה.


בראשית המאה העשרים היתה אניקשט אחת ממרכזי ה"בונד" בליטא. אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו שם סניפי כל המפלגות והתנועות הציוניות, וארגוני הנוער שלהן. כמו כן פעלו "מכבי" ואגודות ספורט אחרות.

יהודים בני העיירה היו פעילים גם במפלגה הקומוניסטית.


בשנת 1941 חיו באניקשט כ-2,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי, סופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות ונהייתה לרפובליקה סובייטית. המפלגות הציוניות הוצאו אל מחוץ לחוק, מוסדות חינוך עבריים נסגרו ולמעשה שותקו חיי הציבור היהודיים. גם פרנסת היהודים נפגעה בגלל שנוי המשטר.

עם פרוץ מלחמת גרמניה-ברית המועצות (22 ביוני 1941) התמלאה העיירה בפליטים, שבקשו לברוח ללאטוויה. בהשפעת השלטונות הסובייטים הם נשארו במקום. כעבור יומיים עזבו אנשי הממשל הסובייטי ואנשי המשטרה את העיירה.

עם כניסת הצבא הגרמני לעיר ערכו הגרמנים והליטאים המקומיים טבח בפליטים היהודים. כנופיות של ליטאים חמושים פשטו על בתי היהודים, תקפו אותם, רצחו ושדדו את רכושם. חבורה מאורגת מבין אותם ליטאים העמידה עצמה לרשות הגרמנים ומונתה כמשטרת עזר.

בראשית יולי תחמו הגרמנים גיטו באזור בתי הכנסת (השולהויף). המקום היה צר מהכיל את כל יהודי העיירה, רבים ניסו להמלט ונאלצו לחזור, רק מעטים הצליחו למצוא מסתור בבתי איכרים בסביבה. מדי יום בקרו אנשי ס.ס. ושוטרים ליטאים בגיטו, התעללו ביהודים, אנסו ורצחו.

יהודים משכילים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הסובייטים ויהודים רבים מבין הפליטים נעצרו ונכלאו בבית הסוהר; קצתם נרצחו במקום והאחרים הועברו לעיר המחוז אוטיאן, שם היה גורלם כגורל יהודי העיר.

לאחר זמן קצר הועברו אנשי הקהילה ליער סמוך והוחזקו תחת כיפת השמיים, למרות שהיו בתי נופש פנויים במקום. מן היער הוצאו הכשירים לעבודה למקומות שונים, לרבות אל האיכרים, לעבודות כפייה.

בסוף חודש יולי 1941 הוחזרו כל היהודים ממקומות עבודתם אל היער. לשם הובאו גם יהודים מכפרי הסביבה. ב-28 ביולי החלו ליטאים, בהשגחת הגרמנים, להוציא קבוצות גברים ולהוליכם משם. ליד גבעות חול המכונות "הרי-השפן" (האזנבארג), כ-ק"מ אחד מאניקשט, נצטוו אחדים לחפור בורות והאחרים, וביניהם הרב קלמן קדישביץ, אולצו "להתעמל" כדי להתישם. אחר כך נורו כולם למוות והושלכו לבורות, בכללם הפצועים ואף כאלה שלא נפגעו כלל.

ב-29 באוגוסט 1941 נרצחו גם הנשים והילדים. הרוצחים היו רובם ליטאים מקומיים, אך לעזרתם באו שוטרים ליטאים גם ממקומות אחרים. 1,500 יהודים נרצחו שם באותו היום.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
129849
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
חלוץ המטפלים בילדים

נולד בברוכזאל, התיישב במינכן בשנת 1890 ועבד כרופא ילדים. במשך שלושים שנה מימן מרפאת ילדים, שמטרתה לצמצם תמותת תינוקות על ידי חינוך האמהות.
ביוזמתו הונהגו הטבות ליולדות והכשרת עובדים סוציאליים.
אופנהיימר גם הנהיג ארוחות בבתי הספר וייסד את בית הילדים היהודי בוולפראטסהאוזן. פרסומיו הרבים על תזונת ילדים עוררו בתחילה התנגדות,אך בהדרגה התקבלו על ידי הציבור.

אוטיאן Utena

(ברוסית UTSJANY)

עיר מחוז בצפון מזרח ליטא.


ראשיתה של אוטיאן עיירה ,שהוקמה במאה ה- 13 בין שני אגמים. כעיר היתה מרכז לעיירות ולכפרים סביבה. בימי שלטון הצאר הרוסי השתייכה למחוז וילקומיר (UKMERGE). בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היתה לעיר מחוז.


מקהילה היהודית

הקהילה היהודית במקום היתה מהראשונות בליטא. בבית העלמין היהודי נמצאו מצבות מן המאה ה- 16.

ב- 1765 חיו באוטיאן 341 יהודים. עם הקהילות הסמוכות הגיע מספרם ל- 565. ב- 1847 מנתה הקהילה 1416 נפש. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה- 19 פרצו שריפות גדולות בעיר, ובכל זאת גדל היישוב היהודי במקום והגיע לקראת סוף המאה לכ- 2,500 נפש 75 אחוזים מכלל תושבי העיר).

בעיר היו ששה בתי תפילה ובהם חברות ש"ס "עין יעקב", משניות ותהילים. בקהילה פעלו מוסדות צדקה כגון: גמילות חסדים, לחם עניים, צדקה גדולה, לינת צדק, ביקור חולים והכנסת כלה.

הרב האחרון שכיהן בקהילה היה ר' נחמן הירשוביץ.

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו הילדים ב"חדרים" וב"תלמוד תורה", כן היה במקום "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול). בימי ליטא העצמאית ביקרו בבית הספר העממי "תרבות" 280 תלמידים, בבית הספר היידי 120 תלמידים ובתיכון העברי 50 תלמידים.

בשנת 1935 חיו באוטיאן קרוב ל- 5,000 יהודים, שהיו כ- 33 אחוזים מן האוכלוסיה.

היהודים התפרנסו ממסחר ומלאכה. עיקר הסחר היה בפשתן, עורות, פירות, ביצים ושערות חזיר. היצוא כולו נמצא בידי סוחרים יהודים: הם קנו את הסחורות בימי השוק בכפרים ובעיירות הסמוכות וייצאו אותן דרך דווינסק ופוניבז'. בימי ליטא העצמאית נדחקו רגלי היהודים מן המסחר, והוא עבר בהדרגה לידי הממשלה ולידי סוחרים ליטאים.

בעקבות המשבר הכלכלי היגרו יהודים רבים לדרום אפריקה, לארצות-הברית, לקובה ולארגנטינה. אחרי שהתבססו במקומות אלה תמכו בקרוביהם, שנשארו באוטיאן.

בשנת 1937 היו בעיר כ- 150 בעלי מלאכה היהודים, ביניהם: עובדי מחט, סנדלרים ותפרים, קצבים, אופים, עובדי מתכת, נגרים, שענים, וצורף אחד. גם רופאים יהודים היו בעיר, ה"בנק העממי היהודי" ולו 600 חברים ובנק יהודי לאשראי הדדי.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נבחר אברהם ז'וראט היהודי למשרת ראש העירייה, באותה תקופה כיהן בעיר גם שופט יהודי, השופט ברמן.

בשנות השלושים של המאה העשרים הייתה הציונות מרכז חיי הציבור היהודי באוטיאן. סניפים של הסתדרות "הצה"ר", תנועות נוער ציוניות ואגודת ספורט יהודית פעלו במקום. יהודים היו חברים גם בתנועה הקומוניסטית ובמחנה הפאלקיסטי אידישיסטי.

בשנת 1941 חיו בעיר כ- 3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי ובסוף קיץ 1940 סופחה לברית המועצות ונהייתה לרפובליקה סובייטית. החיים היהודיים הציבוריים שותקו, פוזרו המפלגות הציוניות ותנועות הנוער ונסגרו מוסדות החינוך העבריים. גם כלכלת היהודים נפגעה.

ב- 25 ביוני, שלשה ימים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכבשה אוטיאן בידי הצבא הגרמני. הליטאים קיבלו את הגרמנים בשמחה גלויה וכבר למחרת הכיבוש מצאו היהודים את עצמם בתוך אוכלוסיה עויינת שהחלה ל"צוד" אותם, לשדוד את רכושם ולהכותם. אל הצבא הגרמני נלוו "עוצבות המבצע" (EINSATZGRUPPEN) במטרה לחסל את "אויבי הרייך", ובראש וראשונה את היהודים, וקבוצות של ליטאים לאומנים חמושים העמידו עצמם לעזרת הגרמנים.

הליטאים סימנו את בתי היהודים במילה "JUDE" ("יהודי" בגרמנית) בכדי להקל על הגרמנים והובילו אותם אל בתי היהודים. החיילים הגרמנים נהגו להתעלל ביהודים לשם בידור.

ביום השלישי לכיבוש פרצו ליטאים לחצר בתי הכנסת ("שולהויף") זרקו את ספרי התורה ואת ספרי הקודש האחרים לחצר ושרפו אותם. הם התעללו, השפילו ופצעו את הרב של העיר אוראן (VARENA), ששהה במקום.

לאחר זמן פורסמו הוראות שנתנו מסגרת חוקית להתעללות ביהודים: היהודים חוייבו לשאת טלאי צהוב, תנועתם בעיר הוגבלה, והוטל איסור על רוב הקשרים עם האוכלוסיה המקומית. רבים נאסרו בחשד שהם קומוניסטים, בתי הסוהר התמלאו באסירים ובתי הכנסת נהפכו לבתי סוהר ליהודים, לרוסים ולקומוניסטים.

ב- 14 ביולי 1941 פורסמו בעיר צווים שהורו ליהודים לעזוב את בתיהם עד לשעות הצהריים. הליטאים החלו מיד בביזת רכוש היהודים בבתים שהתפנו.

כ- 2,000 יהודים הובלו מן העיר אל יער על אם הדרך. שם נשדדו חפצי הערך שהיו על גופם. מוקפים בליטאים ובגרמנים חמושים, שהו היהודים ביער כשלושה שבועות, בקור וברעב. הגברים נלקחו מדי בוקר לעבודות כפייה בעיר.

ב- 31 ביולי (ז' באב תש"א) 1941 רשמו הגרמנים את כל הגברים היהודים בני 55-17 והוציאום מן היער, הם היו כ- 500 נפש, ביניהם רב הקהילה נחמן הירשוביץ. כולם נורו למוות לתוך בורות שהיו מוכנים מראש. ארבעה ימים לאחר מכן הוצאו מן היער 40 נשים והומתו.

ב- 7 באוגוסט 1941 הורו הגרמנים להביא למפקדת הגיסטפו באוטיאן את כל הגברים היהודים שנותרו ביער. שם נערך מיון ומלבד אלה שעסקו בעבודה חיונית לגרמנים, הובלו האחרים לגבעה בתוך יער סמוך לעיר ונרצחו. באותו יום נרצחו שם גם יהודים מוויז'ון (VYZUONIS). שאר אנשי הקהילה, בעיקר נשים וילדים, נרצחו באותה שיטה, כמה ימים לאחר מכן. ביער ראשה (RESE) שני ק"מ מצפון לעיר, נרצחו כ- 4,000 יהודים מאוטיאן, קוקטישקה (KUKTISKES), ויז'ון (VYZUONIS), טאראגין (TAURAGINAI), אוונטה (ALUNTA), מאליאט (MOLETAI) ואושפול (UZPALIS).


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

הקהילה לא שוקמה אחרי המלחמה. בסוף שנות ה- 60 של המאה ה- 20 היו באוטיאן 60 יהודים ואף לא בית כנסת אחד. ב- 1963 הופקע שטח בית העלמין היהודי הישן למטרת בנייה.

בית העלמין היהודי החדש נוקה וטופל בשנת 1994.

באתר הרצח ביער ראשה הוקמה מצבה לזכר היהודים שנרצחו בימי הכיבוש הנאצי.

בראשית המאה ה-21 כבר לא היו יהודים בעיר .

דבייק DEBEIKAI


עיירה במחוז אוטיאן (UTENA), מזרח ליטא.


מצבות בבית העלמין שבאניקשט (ANYKSCIAI) הסמוכה מעידות על ישוב יהודי בדבייק כבר במאה ה-17.

בימי מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי העיירה לרוסיה. רובם חזרו אחרי המלחמה וב- 1921 היו בקהילה היהודית בדבייק 120 משפחות.

בעיירה היו שני בתי-תפילה: בית מדרש ל"מתנגדים" ו"שטיבל" של חסידי חב"ד. יחסים טובים היו בין המתנגדים לחסידים ורב אחד היה להם, הוא ערך תפילות לסרוגין, שבועיים בבית המדרש ושבוע ב"שטיבל". הרב אליעזר סולובייצ'יק כיהן בדבייק במשך 50 שנה, אחריו שימש ברבנות חתנו.

חברות ש"ס ומשניות ו"עין יעקב" היו משותפות לחסידים ולמתנגדים. העיירה נודעה ב"בעלי תפילות" ו"יודעי נגן" ובימים נוראים הם היו משמשים כחזנים בערים הגדולות.

בימי ליטא העצמאית הייתה שם ספריה, "חדר" ובית ספר "תרבות" ונערים רבים למדו בישיבות שבסביבה.


יהודי דבייק התפרנסו מחנוונות וממלאכה. והיו ביניהם גם איכרים וגם סוחרים בפשתן, בשיער-חזיר ובביצים. רבים עסקו באספקת סחורות לאחוזות המקומיות ובתווך התוצרת החקלאית שלהן.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם ניתוק וילנה מליטא, נותקה העיירה משוקיה העיקריים וכלכלתה נפגעה. נוסף על כך, בליטא העצמאית דחקו סוחרים ליטאים את רגלי היהודים ורבים נאלצו לעקור לישובים אחרים. באותה עת היגרו יהודים מן העיירה לאנגליה, לארצות הברית ולדרום אפריקה. ובשנת 1939 היו במקום 65 משפחות יהודיות.


בסניף "צעירי ציון" בדבייק היו 30 חברים. בני הנוער קיבלו הכשרה בחוות "החלוץ" ומקצתם עלו לארץ ישראל.


בשנת 1941 ישבו במקום 10 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), השתלטו ליטאים מקומיים על העיירה, מייד נעצרו כל הגברים היהודים. אך הם שוחררו בידי חיילים רוסיים שהיו עדיין בסביבה. היהודים נמלטו לעיירה וויז'ון (VYZUONIS), שלוש משפחות הצליחו להמלט לברית המועצות והשאר הוחזרו לדבייק כשכבשו הגרמנים את האזור.

הליטאים כלאו את השבים בבית המרחץ המקומי וזרקו לתוכו רימון יד. יהודים אחדים נהרגו במקום. מפקד הצבא הגרמני התערב, הפסיק את ההרג והורה להמתין להחלטת שלטונות הכיבוש המרכזיים.

ולפי הוראה כזאת, הועברו אחר כך יהודי דבייק לעיר המחוז אוטיאן, וב-29 באוגוסט 1941 נרצחו בפקודת שלטונות הכיבוש הגרמניים.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.