חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי מקדוניה

North Macedonia

Republic of North Macedonia
Република Северна Македонија

A country in the Balkan peninsula in southeastern Europe.  It became an independent state in 1991 after the dissolution of the Socialist Federal Republic of Yugoslavia. 

סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
129354
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Szemere, Samu (1881-1978), educator and philosophical writer, born in Zsirovnica, Macedonia, (then part of the Ottoman Empire). He received his doctorate in philosophy and his teacher's diploma in Hungarian, German and Latin languages, in Budapest. In 1927 he was named by the Hungarian government to be director of the national Jewish teachers' training school. He was also a member of the board of directors of the Hungarian-Jewish Literary Society (IMIT) and, from 1929 onwards, of its year book.

Szemere's book on Giordano Bruno was published by the Hungarian Academy of Science. His other books include: "Pedagogia es filozofia" ("Pedagogy and Philosophy", 1930); "Dewey nevelestana" ("The Pedagogy of Dewey", 1933); and "A muveszet mint valosagertelmezes" ("Art as an Interpretation of Reality", 1936). He translated classical works of philosophy in addition to lecturing and writing on Jewish philosophers. His article on Albert Einstein appeared in Living Age (1935).

In 1937 Szemere was named chief councilor of education. In 1938 and 1939, during the period of anti-Jewish legislation, he was an adviser to the national rabbinical seminary in the organization of special courses in education and spiritual guidance.
משפחה יהודית ספרדית חוגגת ארוע משפחתי במגדניה,
פירוט, מקדוניה, יוגוסלביה, 1930.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ג'ני לבל, תל-אביב)

ורויה VEROIA

עיר בחבל מאקדוניה (MACEDONIA), יוון.

כבר במאה הראשונה לספירה הייתה קהילה יהודית בעיר; היהודים בורויה מוזכרים בברית החדשה (מעשי השליחים י"ז, 11), בקשר לביקורו של השליח פאולוס שם בשנת 50 בקירוב.

במאה ה-15 היגרו לורויה יהודים ספרדיים, פליטי רדיפות בפורטוגל. באותה העת התפרסם בוורויה הדרשן אפרים בן-גרשון.

במאות ה-16 וה-17 הושוו זכויות היהודים לזכויות שאר התושבים.

ב-1880 היו במקום 149 יהודים וב-1908 - 800. השפה המדוברת ביניהם הייתה לדינו; הגברים ידעו גם עברית.

ב-1922 הוכרה הקהילה היהודית כאוטונומית. בעיר היה בית-ספר עממי יהודי ואירגונים לרווחת הפרט ולעזרה הדדית.

במאות ה-16 וה-17 עסקו היהודים באריגה, חייטות ובתעשיית גבינות. במאה ה-20 הם היו סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי כרמים ושדות.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בורויה 850 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות מתקפת איטליה על יוון באוקטובר 1940 פלש הצבא הגרמני לאיזור באפריל 1941; הארץ כולה נכבשה עד מאי 1941, ורויה נשארה בשליטת הגרמנים והייתה תחת הפיקוד הצבאי של סלוניקי. כבר בימים הראשונים לכיבוש נשלחו יהודים לעבודות כפיה.

ב-1942, בעקבות שמועות על שילוחים למחנות השמדה בפולין, התארגנו יהודים לבריחה מן העיר. 144 יהודים ברחו להרים ונעזרו בפרטיזנים.

במאי 1943 אסרו הגרמנים 680 מיהודי ורויה וכל רכושם נגזל. הם נשלחו למחנה הריכוז "הירש" (HIRSCH), על-יד סאלוניקי. מהמחנה הובלו היהודים למחנות ההשמדה בירקנאו (BIRKENAU) וברגן-בלזן (BERGEN-BELSEN).

111 מיהודי העיר, ששרדו אחרי המלחמה, עברו לסאלוניקי ואחר-כך עלו לארץ ישראל.

ב-1949 חיו בורויה 70 יהודים וב-1958 - 36. ב-1960 לא היו יהודים בעיר.

וולוס VOLOS

(שמה הקדום DIMITRIAS).

עיר נמל בחבל תסאליה (THESSALIA), מפרץ פאגאסיטיקוס (PAGASITIKOS), על החוף המזרחי של יוון.


תגליות ארכאולוגיות וכתבי יד הסטוריים מעידים על יהודים באלמירוס (ALMYROS) הסמוכה כבר במאה הראשונה לספירה.

במאות 18-16 הייתה וולוס תחת כיבוש טורקי ומסמכים מהתקופה מאשרים נוכחות יהודים סביב המבצר הטורקי (לימים שכונה בשם פאליה PALIA). התארגנה קהילה, ב-1865 התחילו בהקמת בית כנסת ובסוף המאה ה-19 קודש בית עלמין.

אחרי שחרור וולוס מהשלטון הטורקי ב-1881 התיישבו שם יהודים מערים אחרות. וולוס התפתחה, מספר היהודים גדל, וב-1913 התגוררו בעיר כ-1,000 יהודים.

וולוס הייתה מרכז מסחרי חשוב. יהודי העיר עסקו בעיקר במסחר, אך היו ביניהם גם בעלי מלאכה, פועלים, כמה בעלי מקצועות חופשיים וכמה תעשיינים.

הקהילה הייתה מאורגנת כחוק ופעילותה מגוונת. קמו אגודות סעד: "ביקור חולים", "אגודת רעים" ב-1907, ארגון נשים "עוזר דלים" ב-1910, "אגודת אחים" ב-1920. ב-1888 נפתח בית ספר "כל ישראל חברים" ורוב הצעירים למדו בו. ב-1894 הוקם בית ספר יהודי נוסף וישיבה, שניהם בהנהלת הרב הראשי של וולוס, משה שמעון פסח. הרב הגיע לעיר ב-1892 וכיהן בה עד יום מותו ב-1955. היה מעורב בחיי החברה, יזם ואירגן פעילות ציבורית וכאות הוקרה זכה במדליה מידי מלך יוון. ב-1952 קיבל הרב פסח עיטור נוסף מידי ממשלת יוון, בזכות פעילותו בימי מלחמת העולם השנייה.

התארגנות ציונית ראשונה הייתה של "פועלי ציון" ב-1916, ונמשכה עד 1967. פעלו הקרנות הלאומיות: "קרן קיימת", "קרן היסוד" ו"שקל". ב-1930 הוקמו אירגוני ספורט "הכח" ו"התקווה". ב-1933 הוקמה "מכבי" כאירגון צופים. ב-1949 הוקמה "ויצו".

בשנת 1939 היו בקהילת וולוס 980 יהודים.


תקופת השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גוייסו יהודי וולוס לצבא יוון והשתתפו בחזית נגד צבאות איטליה וגרמניה. היהודים היו פעילים גם בעורף. באוקטובר 1940 נכבשה וולוס והאיזור כולו בידי האיטלקים. ב-1941, בימי נסיגת כוחות הברית, עזר הרב בהצלת חיילים וקצינים של בנות הברית ועל כך זכה בתעודת הוקרה מטעם מטה בנות הברית. פליטים רבים הגיעו לעיר מסאלוניקי וממקדוניה. השלטון האיטלקי לא הכביד על היהודים.

בספטמבר 1943, אחרי כניעת איטליה לבנות הברית, נכנסו הגרמנים לוולוס. הרב הראשי של וולוס, משה פסח, שהיה אהוד על הקהילה ובעל מהלכים אצל השלטונות, נדרש בידי הגרמנים למסור להם אינפורמציה על רכוש היהודים ועל תפקידיהם. הרב הישהה את התשובה והזהיר את היהודים. בהשפעתו סיפקו הנוצרים שבעיר מקומות מקלט ותעודות מזוייפות ליהודים. מקצת היהודים ברחו להרים; המחתרת היוונית הסתירה את הרב פסח ומשפחתו.

על היהודים שנשארו בוולוס לרגל עסקיהם הוטל להתייצב מדי בוקר בפני ראש הקהילה היהודית שמינו הגרמנים.

במרץ 1944 נבזזו בתיהם של היהודים שנמלטו. 136 יהודים נתפשו בידי הנאצים ונשלחו למחנות המוות.

רוב הצעירים היהודים השתתפו במחתרת היוונית וכמה נפלו בפעילות נגד הגרמנים.


וולוס שוחררה באוקטובר 1944. היהודים שחזרו מצאו את בתיהם ועסקיהם שדודים. הגרמנים הרסו את בית הכנסת, שדדו כלי פולחן ואת תיקי הקהילה. בעזרת "התאחדות הקהילות היהודיות ביוון", שמרכזה באתונה, השתקמה הקהילה. החולים קיבלו עזרה, בית הכנסת הוקם מחדש במקום בו הוא נבנה לראשונה, בצומת שלושה רחובות. לכבודו של בית הכנסת נקרא אחד הרחובות בשם "רחוב משה". ב-1947 החלו יהודי וולוס לעלות לארץ ישראל. ב-1955 פגעה שורה של רעידות אדמה בעיר ובתושביה. עזרה שהגיעה ממוסדות יהודיים בארצות חוץ ומקהילות אחרות ביוון נתנה מחסה לאלה שנותרו ללא קורת גג. בנייתו מחדש של בית הכנסת שנחרב ברעידת האדמה הסתיימה ב-1960.

הרב הראשי של וולוס, משה שמעון פסח נפטר ב-1955 וכעבור שנתיים הועבר ארונו לקבורה בישראל. את מקומו ירש הרב יוסף ויטל מקורפו וכיהן בוולוס עד 1985.

בשנת 1997 חיו ביוון כולה 5,000 יהודים; רובם באתונה ובסאלוניקי; כ- 100 יהודים חיו בוולוס. בשנת 1999 היו בקהילה היהודית של וולוס 97 חברים; רפאל פרזיס כיהן כנשיא הקהילה.

תצלום: אנדרטה לזכר קורבנות השואה, וולוס, יוון 1998. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות הקהילה היהודית של וולוס

זאקינתוס ZAKYNTHOS

(במקורות היהודיים זאנטה - ZANTE)

עיר באי זאקינתוס, מן האיים היוניים, יוון המערבית.


יהודים הגיעו למקום באמצע המאה ה-15, בהיות האי תחת שלטון וונציה (VENEZIA). הם חיו בגטו, שהיה ננעל בלילות והיה עליהם לענוד טלאי צהוב.

ב-1522 התגוררו בזאנטה שלושים משפחות יהודיות ולהם בית כנסת, ובאמצע המאה ה-16 ידוע על 20 בתי אב ממוצא פורטוגלי וסיציליאני, שקיימו קשרי מסחר עם וונציה וקושטא.

במאה ה-17 גדל הישוב היהודי בזאנטה והקונסול של ונציה במקום היה יהודי. באותה עת הוקמו שני בתי כנסת נוספים בעיר.

מחלוקת בקהילה גרמה לפיצול עדתי לפי ארצות המוצא ורק בשנת 1673 עלה בידי מתיישבים יהודים חדשים לכנס ועד לאיחוד הקהילות ולתקן תקנות שהקיפו את כל הקהלים.

בתחילת המאה ה-18, בעקבות עלילת דם, נטשו רוב היהודים את העיר.

במאה ה-19, אחרי שהיגרו לזאנטה יהודי קורפו, כרתים וקושטא, חיו בעיר קרוב ל-300 יהודים. בקהילה פעלו שני בתי כנסת: "זאנטה" ו"קנדיה" (על-שם יוצאי קנדיה שבכרתים). השפה המדוברת היתה איטלקית ומסורת המיזמורים האיטלקיים נשמרה בתפילות.

בין הרבנים שכיהנו בקהילה היו ר' יוסף פורמון (FORMON) ממקדוניה, במאה ה-16 ור' יעקב בן ישראל הלוי במאה ה-17.

היהודים היו רובם עשירים הם עסקו במלאכה ובמסחר. קשרי מסחר היו גם עם ונציה וקושטא. בשנת 1659 צימצם האפיפיור אלכסנדר ה-7 את חופש המסחר ואסר על יהודים להחזיק ברכוש מחוץ לחומות הגטו.

ערב מלחמת העולם השנייה היו במקום כ-270 יהודים.


תקופת השואה

ב-1940 נכבש האי זאקינתוס על ידי איטליה הפאשיסטית. היהודים חוייבו בתשלומי כסף שונים לממשל (כופר נפש, קנסות וכדומה), הם נשלחו לעבודות כפייה בסלילת כבישים ובבניית ביצורים, אך לא נשקפה סכנה לחייהם.

עם כניעת איטליה לבנות הברית בספטמבר 1943 והשתלטות הגרמנים על האיזור, ברחו יהודים רבים להרים והצטרפו לפרטיזנים. רק כ-80 יהודים נשארו בעיר והם נרדפו על ידי הגרמנים.

ביוני 1944, כשהוחל במשלוח יהודי קורפו (קרקירה) למחנות השמדה, תיכננו הגרמנים לצרף אליהם את יהודי זאנטה. ראש העיר והארכיבישוף שלה סרבו לקיים את פקודת הגסטאפו וניסו להבריח יהודים לכפרים. בכל זאת נתפסו 60 זקנים וילדים על-ידי הגסטאפו והוחזקו במעצר עד בוא האניה שהובילה את יהודי קורפו למחנה ההשמדה. האניה מקורפו לא עצרה באי ויהודי זאנטה ניצלו.

בספטמבר 1944, עם נסיגת הגרמנים, חזרו חלק מיהודי זאנטה לבתיהם. רובם עלו אחר-כך לארץ-ישראל.

ב-1944 חיו במקום 70 יהודים וב-1960 לא נשאר בזאקינתוס אף יהודי אחד.

פלורינה FLORINE

עיר בחבל מאקדוניה (MACEDONIA), צפון יוון.


במאות ה-18-17 היתה בפלורינה קהילה יהודית מאורגנת. רוב היהודים הגיעו למקום מטורקיה. במשך המאה ה-19 עזבו רבים מהם את העיר בגלל החלטת השלטונות לקיים את יום השוק בשבת.

הקהילה הוקמה מחדש ב-1912 וב-1922 הוכרה על-ידי שלטונות יוון כקהילה אוטונומית. הממשלה השתתפה במימון תקציב הקהילה.

היהודים בפלורינה התפרנסו ממסחר, מסחר זעיר ומלאכות שונות, כגון סנדלרות.

בספטמבר 1939 חיו בפלורינה כ-370 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות פלישת צבאות איטליה הפאשיסטית ליוון באוקטובר 1940, כבשו הגרמנים, שיצאו לעזרתם, את האיזור עד מאי 1941 וסיפחו את פלורינה לממשל הצבאי הגרמני בסאלוניקי. על היהודים הוחלו חוקי הגזע הנאציים והם אולצו לגור בגטו ולענוד סימן מזהה. באמצע 1941 הוצאו היהודים לעבודות כפיה ונדרשו למסור כל רכוש וחפצי ערך לגרמנים. ראשי הקהילה פנו לעזרת הרב הראשי של סאלוניקי הרב קורץ (KORETZ) ולראש הקהילה שם; אולם ב-30 באפריל 1943 פרצו הגרמנים לתוך בתי היהודים בפלורינה ואסרו את דייריהם. היהודים הועברו למחנה הירש (HIRSH) מחנה מעבר ליד סאלוניקי, כ-58 יהודים נמלטו לכפרי הסביבה, היתר שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ (AUSCHWITZ).

בשנת 1945 חיו בפלורינה 64 יהודים וב-1958 שבעה יהודים.

מונאסטיר

בסרבית-קרואטית - ביטוליה

עיר במאקדוניה, סמוכה לגבול יוון. בעבר יוגוסלביה.


העיר שכנה על אם הדרך בין הנמל האלבאני דוראצו ובין סאלוניקי וקושטא, ויהודים התיישבו בה עוד בימי הרומאים; בקירבת מקום נתגלו שרידים של בית-כנסת מן המאה ה-3 לספירה. במאה ה-12 ישבו בה סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים דוברי יוונית (רומאניוטים); עליהם נוספו מגורשי הונגאריה באמצע המאה ה-14, וגולי ספרד במחצית הראשונה של המאה ה-16. במשך כל התקופה העותומאנית (1382- 1913) היתה מונאסטיר מרכז מסחרי שוקק (יצוא של משקאות, שמן זית, מלח, דגים משומרים, ויבוא של צמר, משי, אריגים ונחושת), ורוב המסחר היה בידי יהודים. יהודים רבים היו בורסקאים, צורפי-כסף, עושי גבינה, וכו'. עם רבני הקהילה נמנה אז יוסף בן לוי, ראש הישיבה במקןם, ובמאה ה-18 שימש בה ברבנות אברהם בן יהודה די בוטון. בדליקה בשנת 1863 עלו באש יותר מאלף בתים וחנויות של יהודים, וב-1900 היתה עלילת-דם במקום. האוכלוסיה היהודית מנתה כ-4,000 ב-1884 ו-7,000 ב-1910. אחרי מלחמת-העולם הראשונה ירדה העיר מגדולתה ורבים היגרו לארצות- הברית וצ'ילה; מקצתם עלו ארצה. האחרים התרוששו, עבדו בסבלות, ברוכלות ובעבודה שחורה. בין שתי מלחמות-העולם גברה התודעה הציונית ונעשו פעולות
למען ארץ-ישראל, בהנהגת ליאון קמחי. בשנות ה-30 דאגו לחינוך מקצועי לבנים. במסגרת הפעילות הציונית בין שתי מלחמות העולם פעל סניף תנועת "החלוץ".

בימי מלחמת העולם השנייה - הקהילה העתיקה על מוסדותיה, בתי-כנסת והפולקלור היהודי הספרדי שלה, נמחקה כליל. כ-3,500 היהודים במקום גורשו על-ידי שלטונות הכיבוש הבולגארים באפריל 1943, רובם לטרבלינקה. ב-1952, היו במקום יהודים ספורים בלבד.

Yugoslavia

Jugoslavija / Југославија 

A former country in the western Balkan peninsula. Yugoslavia was established as an independent state at the end of World War I and until 1941 was known as the Kingdom of Yugoslavia. The country was ocupied by the Italian and German forces during World War II. It was re-established in 1945 as the Socialist Federal Republic of Yugoslavia until its dissolution in 1992.  

סקופיה Skoplje (במקורות היהודיים אישקפיא)
בירת מקדוניה. בעבר בדרום יוגוסלביה.

ככל הנראה ישבו יהודים במקום עוד בימי הרומאים, אבל התעודות הראשונות המתייחסות ליהודים במקום הן מן המאה ה-14. באחת מהן מדבר הצאר סטפאן דושאן על חכירת אדמות ליהודים, ובמסמך אחר הוא מעביר "קניין קיסרי" זה לרשות אחד המנזרים.

במאה ה-16 הגיעו לסקופיה יהודים מגורשי ספרד, ואליהם הצטרפו במרוצת הזמן אנוסים מהולנד וממקומות אחרים. היהודים התגוררו בשכונה קטנה של בתים דו-קומתיים עם "קורטיז" (חצר פתוחה), בחדרים סביב החצר היו בית מלאכה, או סדנה, או חדרים לאחסון תוצרת בית או צמר שהיהודים עיבדו וייצאו ליוון ולוונציה.

לקראת סוף המאה ה-17 ישבו בעיר 3,000 יהודים (מתוך 60,000 תושבים). היו להם שני בתי כנסת, "בית אהרון" בעיר התחתית, ו"בית יעקב" בעיר העליונה.

במאה ה-18 היו בין יהודי סקופיה יצרני גבינות, כורים, טווים, סוחרי כותנה ושעווה, אבל כשהתגבר זרם המהגרים הסרבים, נדחקו היהודים (וכמוהם הוואלאכים והארמנים) מעיסוקיהם המסורתיים וחזרו להלוואת כספים וחלפנות, לרוכלות וכדומה. בתקופה העות'מנית ובתחילת השלטון הסרבי שילמו היהודים מס מיוחד, נוסף על מס הגולגלות, ו"מס בגדים" (לצרכי הצבא).

בין רבניה של סקופיה היו אהרן פרחיה הכהן, יוסף בן לב מסאלוניקי (במאה ה-16; באחת השו"ת שכתב קבל על עמי-ארצות בקהילה ויזם הקמת תלמוד-תורה בסקופיה), ואחר כך הרבנים חיים ברוך, חיים שבתאי ושמואל יעקב קלדרון. במחצית השנייה של המאה ה-17 ישב בעיר המקובל הרב נחמיה חייא חיון, בעל "מודעה רבה".

תחת המשטר היוגוסלבי לא חל שיפור במצב היהודים בסקופיה. בשנת 1940 הם מנו כ- 4,000 נפש. זאת הייתה קהילה ספרדית מסורתית, דוברת לדינו ובעלת פולקלור עשיר.

במהלך מלחמת העולם השנייה, באפריל 1941, נכבשה מקדוניה היוגוסלבית בידי הגרמנים, והם מסרו את השטח לידי בולגריה בת בריתם. פליטים יהודים מסרביה נשלחו לצפון ונרצחו ליד בלגראד. רדיפות היהודים והפקעות רכושם נמשכו עד סוף 1942. במרס 1943 ריכזו את יהודי סקופיה ומקדוניה כולה, 7,215 נפש, בבית חרושת לטבק, ומשם שילחו אותם למחנה ההשמדה בטרבלינקה; איש מהם לא נשאר בחיים.

אחדים מיהודי סקופיה, כדוגמת הפעיל הציוני יוסף בכר, עברו את שנות המלחמה במחנה שבויים בגרמניה.

אחרי המלחמה התיישבו בעיר יהודים ויסדו קהילה קטנה, אשר רוב חבריה לא היו מסקופיה במקור.

Bosnia and Herzegovina

Also known as: Bosnia-Herzegovina, Bosnia
Bosna i Hercegovina / Босна и Херцеговина

A country in southeastern Europe in the Balkan peninsula, until 1992 part of Yugoslavia. 

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 500 out of 3,500,000.  Main Jewish organization:

La Benevolencija - The Jewish Community of Bosnia and Herzegovina
Phone: 387 33 229 666
Fax: 387 33 229 667
Email: la_bene@open.net.ba

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי מקדוניה

North Macedonia

Republic of North Macedonia
Република Северна Македонија

A country in the Balkan peninsula in southeastern Europe.  It became an independent state in 1991 after the dissolution of the Socialist Federal Republic of Yugoslavia. 

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
סמרה, שמו
Szemere, Samu (1881-1978), educator and philosophical writer, born in Zsirovnica, Macedonia, (then part of the Ottoman Empire). He received his doctorate in philosophy and his teacher's diploma in Hungarian, German and Latin languages, in Budapest. In 1927 he was named by the Hungarian government to be director of the national Jewish teachers' training school. He was also a member of the board of directors of the Hungarian-Jewish Literary Society (IMIT) and, from 1929 onwards, of its year book.

Szemere's book on Giordano Bruno was published by the Hungarian Academy of Science. His other books include: "Pedagogia es filozofia" ("Pedagogy and Philosophy", 1930); "Dewey nevelestana" ("The Pedagogy of Dewey", 1933); and "A muveszet mint valosagertelmezes" ("Art as an Interpretation of Reality", 1936). He translated classical works of philosophy in addition to lecturing and writing on Jewish philosophers. His article on Albert Einstein appeared in Living Age (1935).

In 1937 Szemere was named chief councilor of education. In 1938 and 1939, during the period of anti-Jewish legislation, he was an adviser to the national rabbinical seminary in the organization of special courses in education and spiritual guidance.
משפחה יהודית ספרדית בארוע משפחתי, פירוט, מקדוניה. יוגוסלביה 1930
משפחה יהודית ספרדית חוגגת ארוע משפחתי במגדניה,
פירוט, מקדוניה, יוגוסלביה, 1930.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ג'ני לבל, תל-אביב)

ורויה
ורויה VEROIA

עיר בחבל מאקדוניה (MACEDONIA), יוון.

כבר במאה הראשונה לספירה הייתה קהילה יהודית בעיר; היהודים בורויה מוזכרים בברית החדשה (מעשי השליחים י"ז, 11), בקשר לביקורו של השליח פאולוס שם בשנת 50 בקירוב.

במאה ה-15 היגרו לורויה יהודים ספרדיים, פליטי רדיפות בפורטוגל. באותה העת התפרסם בוורויה הדרשן אפרים בן-גרשון.

במאות ה-16 וה-17 הושוו זכויות היהודים לזכויות שאר התושבים.

ב-1880 היו במקום 149 יהודים וב-1908 - 800. השפה המדוברת ביניהם הייתה לדינו; הגברים ידעו גם עברית.

ב-1922 הוכרה הקהילה היהודית כאוטונומית. בעיר היה בית-ספר עממי יהודי ואירגונים לרווחת הפרט ולעזרה הדדית.

במאות ה-16 וה-17 עסקו היהודים באריגה, חייטות ובתעשיית גבינות. במאה ה-20 הם היו סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי כרמים ושדות.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בורויה 850 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות מתקפת איטליה על יוון באוקטובר 1940 פלש הצבא הגרמני לאיזור באפריל 1941; הארץ כולה נכבשה עד מאי 1941, ורויה נשארה בשליטת הגרמנים והייתה תחת הפיקוד הצבאי של סלוניקי. כבר בימים הראשונים לכיבוש נשלחו יהודים לעבודות כפיה.

ב-1942, בעקבות שמועות על שילוחים למחנות השמדה בפולין, התארגנו יהודים לבריחה מן העיר. 144 יהודים ברחו להרים ונעזרו בפרטיזנים.

במאי 1943 אסרו הגרמנים 680 מיהודי ורויה וכל רכושם נגזל. הם נשלחו למחנה הריכוז "הירש" (HIRSCH), על-יד סאלוניקי. מהמחנה הובלו היהודים למחנות ההשמדה בירקנאו (BIRKENAU) וברגן-בלזן (BERGEN-BELSEN).

111 מיהודי העיר, ששרדו אחרי המלחמה, עברו לסאלוניקי ואחר-כך עלו לארץ ישראל.

ב-1949 חיו בורויה 70 יהודים וב-1958 - 36. ב-1960 לא היו יהודים בעיר.

וולוס
וולוס VOLOS

(שמה הקדום DIMITRIAS).

עיר נמל בחבל תסאליה (THESSALIA), מפרץ פאגאסיטיקוס (PAGASITIKOS), על החוף המזרחי של יוון.


תגליות ארכאולוגיות וכתבי יד הסטוריים מעידים על יהודים באלמירוס (ALMYROS) הסמוכה כבר במאה הראשונה לספירה.

במאות 18-16 הייתה וולוס תחת כיבוש טורקי ומסמכים מהתקופה מאשרים נוכחות יהודים סביב המבצר הטורקי (לימים שכונה בשם פאליה PALIA). התארגנה קהילה, ב-1865 התחילו בהקמת בית כנסת ובסוף המאה ה-19 קודש בית עלמין.

אחרי שחרור וולוס מהשלטון הטורקי ב-1881 התיישבו שם יהודים מערים אחרות. וולוס התפתחה, מספר היהודים גדל, וב-1913 התגוררו בעיר כ-1,000 יהודים.

וולוס הייתה מרכז מסחרי חשוב. יהודי העיר עסקו בעיקר במסחר, אך היו ביניהם גם בעלי מלאכה, פועלים, כמה בעלי מקצועות חופשיים וכמה תעשיינים.

הקהילה הייתה מאורגנת כחוק ופעילותה מגוונת. קמו אגודות סעד: "ביקור חולים", "אגודת רעים" ב-1907, ארגון נשים "עוזר דלים" ב-1910, "אגודת אחים" ב-1920. ב-1888 נפתח בית ספר "כל ישראל חברים" ורוב הצעירים למדו בו. ב-1894 הוקם בית ספר יהודי נוסף וישיבה, שניהם בהנהלת הרב הראשי של וולוס, משה שמעון פסח. הרב הגיע לעיר ב-1892 וכיהן בה עד יום מותו ב-1955. היה מעורב בחיי החברה, יזם ואירגן פעילות ציבורית וכאות הוקרה זכה במדליה מידי מלך יוון. ב-1952 קיבל הרב פסח עיטור נוסף מידי ממשלת יוון, בזכות פעילותו בימי מלחמת העולם השנייה.

התארגנות ציונית ראשונה הייתה של "פועלי ציון" ב-1916, ונמשכה עד 1967. פעלו הקרנות הלאומיות: "קרן קיימת", "קרן היסוד" ו"שקל". ב-1930 הוקמו אירגוני ספורט "הכח" ו"התקווה". ב-1933 הוקמה "מכבי" כאירגון צופים. ב-1949 הוקמה "ויצו".

בשנת 1939 היו בקהילת וולוס 980 יהודים.


תקופת השואה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גוייסו יהודי וולוס לצבא יוון והשתתפו בחזית נגד צבאות איטליה וגרמניה. היהודים היו פעילים גם בעורף. באוקטובר 1940 נכבשה וולוס והאיזור כולו בידי האיטלקים. ב-1941, בימי נסיגת כוחות הברית, עזר הרב בהצלת חיילים וקצינים של בנות הברית ועל כך זכה בתעודת הוקרה מטעם מטה בנות הברית. פליטים רבים הגיעו לעיר מסאלוניקי וממקדוניה. השלטון האיטלקי לא הכביד על היהודים.

בספטמבר 1943, אחרי כניעת איטליה לבנות הברית, נכנסו הגרמנים לוולוס. הרב הראשי של וולוס, משה פסח, שהיה אהוד על הקהילה ובעל מהלכים אצל השלטונות, נדרש בידי הגרמנים למסור להם אינפורמציה על רכוש היהודים ועל תפקידיהם. הרב הישהה את התשובה והזהיר את היהודים. בהשפעתו סיפקו הנוצרים שבעיר מקומות מקלט ותעודות מזוייפות ליהודים. מקצת היהודים ברחו להרים; המחתרת היוונית הסתירה את הרב פסח ומשפחתו.

על היהודים שנשארו בוולוס לרגל עסקיהם הוטל להתייצב מדי בוקר בפני ראש הקהילה היהודית שמינו הגרמנים.

במרץ 1944 נבזזו בתיהם של היהודים שנמלטו. 136 יהודים נתפשו בידי הנאצים ונשלחו למחנות המוות.

רוב הצעירים היהודים השתתפו במחתרת היוונית וכמה נפלו בפעילות נגד הגרמנים.


וולוס שוחררה באוקטובר 1944. היהודים שחזרו מצאו את בתיהם ועסקיהם שדודים. הגרמנים הרסו את בית הכנסת, שדדו כלי פולחן ואת תיקי הקהילה. בעזרת "התאחדות הקהילות היהודיות ביוון", שמרכזה באתונה, השתקמה הקהילה. החולים קיבלו עזרה, בית הכנסת הוקם מחדש במקום בו הוא נבנה לראשונה, בצומת שלושה רחובות. לכבודו של בית הכנסת נקרא אחד הרחובות בשם "רחוב משה". ב-1947 החלו יהודי וולוס לעלות לארץ ישראל. ב-1955 פגעה שורה של רעידות אדמה בעיר ובתושביה. עזרה שהגיעה ממוסדות יהודיים בארצות חוץ ומקהילות אחרות ביוון נתנה מחסה לאלה שנותרו ללא קורת גג. בנייתו מחדש של בית הכנסת שנחרב ברעידת האדמה הסתיימה ב-1960.

הרב הראשי של וולוס, משה שמעון פסח נפטר ב-1955 וכעבור שנתיים הועבר ארונו לקבורה בישראל. את מקומו ירש הרב יוסף ויטל מקורפו וכיהן בוולוס עד 1985.

בשנת 1997 חיו ביוון כולה 5,000 יהודים; רובם באתונה ובסאלוניקי; כ- 100 יהודים חיו בוולוס. בשנת 1999 היו בקהילה היהודית של וולוס 97 חברים; רפאל פרזיס כיהן כנשיא הקהילה.

תצלום: אנדרטה לזכר קורבנות השואה, וולוס, יוון 1998. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות הקהילה היהודית של וולוס

זאקינתוס
זאקינתוס ZAKYNTHOS

(במקורות היהודיים זאנטה - ZANTE)

עיר באי זאקינתוס, מן האיים היוניים, יוון המערבית.


יהודים הגיעו למקום באמצע המאה ה-15, בהיות האי תחת שלטון וונציה (VENEZIA). הם חיו בגטו, שהיה ננעל בלילות והיה עליהם לענוד טלאי צהוב.

ב-1522 התגוררו בזאנטה שלושים משפחות יהודיות ולהם בית כנסת, ובאמצע המאה ה-16 ידוע על 20 בתי אב ממוצא פורטוגלי וסיציליאני, שקיימו קשרי מסחר עם וונציה וקושטא.

במאה ה-17 גדל הישוב היהודי בזאנטה והקונסול של ונציה במקום היה יהודי. באותה עת הוקמו שני בתי כנסת נוספים בעיר.

מחלוקת בקהילה גרמה לפיצול עדתי לפי ארצות המוצא ורק בשנת 1673 עלה בידי מתיישבים יהודים חדשים לכנס ועד לאיחוד הקהילות ולתקן תקנות שהקיפו את כל הקהלים.

בתחילת המאה ה-18, בעקבות עלילת דם, נטשו רוב היהודים את העיר.

במאה ה-19, אחרי שהיגרו לזאנטה יהודי קורפו, כרתים וקושטא, חיו בעיר קרוב ל-300 יהודים. בקהילה פעלו שני בתי כנסת: "זאנטה" ו"קנדיה" (על-שם יוצאי קנדיה שבכרתים). השפה המדוברת היתה איטלקית ומסורת המיזמורים האיטלקיים נשמרה בתפילות.

בין הרבנים שכיהנו בקהילה היו ר' יוסף פורמון (FORMON) ממקדוניה, במאה ה-16 ור' יעקב בן ישראל הלוי במאה ה-17.

היהודים היו רובם עשירים הם עסקו במלאכה ובמסחר. קשרי מסחר היו גם עם ונציה וקושטא. בשנת 1659 צימצם האפיפיור אלכסנדר ה-7 את חופש המסחר ואסר על יהודים להחזיק ברכוש מחוץ לחומות הגטו.

ערב מלחמת העולם השנייה היו במקום כ-270 יהודים.


תקופת השואה

ב-1940 נכבש האי זאקינתוס על ידי איטליה הפאשיסטית. היהודים חוייבו בתשלומי כסף שונים לממשל (כופר נפש, קנסות וכדומה), הם נשלחו לעבודות כפייה בסלילת כבישים ובבניית ביצורים, אך לא נשקפה סכנה לחייהם.

עם כניעת איטליה לבנות הברית בספטמבר 1943 והשתלטות הגרמנים על האיזור, ברחו יהודים רבים להרים והצטרפו לפרטיזנים. רק כ-80 יהודים נשארו בעיר והם נרדפו על ידי הגרמנים.

ביוני 1944, כשהוחל במשלוח יהודי קורפו (קרקירה) למחנות השמדה, תיכננו הגרמנים לצרף אליהם את יהודי זאנטה. ראש העיר והארכיבישוף שלה סרבו לקיים את פקודת הגסטאפו וניסו להבריח יהודים לכפרים. בכל זאת נתפסו 60 זקנים וילדים על-ידי הגסטאפו והוחזקו במעצר עד בוא האניה שהובילה את יהודי קורפו למחנה ההשמדה. האניה מקורפו לא עצרה באי ויהודי זאנטה ניצלו.

בספטמבר 1944, עם נסיגת הגרמנים, חזרו חלק מיהודי זאנטה לבתיהם. רובם עלו אחר-כך לארץ-ישראל.

ב-1944 חיו במקום 70 יהודים וב-1960 לא נשאר בזאקינתוס אף יהודי אחד.

פלורינה
פלורינה FLORINE

עיר בחבל מאקדוניה (MACEDONIA), צפון יוון.


במאות ה-18-17 היתה בפלורינה קהילה יהודית מאורגנת. רוב היהודים הגיעו למקום מטורקיה. במשך המאה ה-19 עזבו רבים מהם את העיר בגלל החלטת השלטונות לקיים את יום השוק בשבת.

הקהילה הוקמה מחדש ב-1912 וב-1922 הוכרה על-ידי שלטונות יוון כקהילה אוטונומית. הממשלה השתתפה במימון תקציב הקהילה.

היהודים בפלורינה התפרנסו ממסחר, מסחר זעיר ומלאכות שונות, כגון סנדלרות.

בספטמבר 1939 חיו בפלורינה כ-370 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות פלישת צבאות איטליה הפאשיסטית ליוון באוקטובר 1940, כבשו הגרמנים, שיצאו לעזרתם, את האיזור עד מאי 1941 וסיפחו את פלורינה לממשל הצבאי הגרמני בסאלוניקי. על היהודים הוחלו חוקי הגזע הנאציים והם אולצו לגור בגטו ולענוד סימן מזהה. באמצע 1941 הוצאו היהודים לעבודות כפיה ונדרשו למסור כל רכוש וחפצי ערך לגרמנים. ראשי הקהילה פנו לעזרת הרב הראשי של סאלוניקי הרב קורץ (KORETZ) ולראש הקהילה שם; אולם ב-30 באפריל 1943 פרצו הגרמנים לתוך בתי היהודים בפלורינה ואסרו את דייריהם. היהודים הועברו למחנה הירש (HIRSH) מחנה מעבר ליד סאלוניקי, כ-58 יהודים נמלטו לכפרי הסביבה, היתר שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ (AUSCHWITZ).

בשנת 1945 חיו בפלורינה 64 יהודים וב-1958 שבעה יהודים.

מונאסטיר , ביטולה
מונאסטיר

בסרבית-קרואטית - ביטוליה

עיר במאקדוניה, סמוכה לגבול יוון. בעבר יוגוסלביה.


העיר שכנה על אם הדרך בין הנמל האלבאני דוראצו ובין סאלוניקי וקושטא, ויהודים התיישבו בה עוד בימי הרומאים; בקירבת מקום נתגלו שרידים של בית-כנסת מן המאה ה-3 לספירה. במאה ה-12 ישבו בה סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים דוברי יוונית (רומאניוטים); עליהם נוספו מגורשי הונגאריה באמצע המאה ה-14, וגולי ספרד במחצית הראשונה של המאה ה-16. במשך כל התקופה העותומאנית (1382- 1913) היתה מונאסטיר מרכז מסחרי שוקק (יצוא של משקאות, שמן זית, מלח, דגים משומרים, ויבוא של צמר, משי, אריגים ונחושת), ורוב המסחר היה בידי יהודים. יהודים רבים היו בורסקאים, צורפי-כסף, עושי גבינה, וכו'. עם רבני הקהילה נמנה אז יוסף בן לוי, ראש הישיבה במקןם, ובמאה ה-18 שימש בה ברבנות אברהם בן יהודה די בוטון. בדליקה בשנת 1863 עלו באש יותר מאלף בתים וחנויות של יהודים, וב-1900 היתה עלילת-דם במקום. האוכלוסיה היהודית מנתה כ-4,000 ב-1884 ו-7,000 ב-1910. אחרי מלחמת-העולם הראשונה ירדה העיר מגדולתה ורבים היגרו לארצות- הברית וצ'ילה; מקצתם עלו ארצה. האחרים התרוששו, עבדו בסבלות, ברוכלות ובעבודה שחורה. בין שתי מלחמות-העולם גברה התודעה הציונית ונעשו פעולות
למען ארץ-ישראל, בהנהגת ליאון קמחי. בשנות ה-30 דאגו לחינוך מקצועי לבנים. במסגרת הפעילות הציונית בין שתי מלחמות העולם פעל סניף תנועת "החלוץ".

בימי מלחמת העולם השנייה - הקהילה העתיקה על מוסדותיה, בתי-כנסת והפולקלור היהודי הספרדי שלה, נמחקה כליל. כ-3,500 היהודים במקום גורשו על-ידי שלטונות הכיבוש הבולגארים באפריל 1943, רובם לטרבלינקה. ב-1952, היו במקום יהודים ספורים בלבד.
יוגוסלביה

Yugoslavia

Jugoslavija / Југославија 

A former country in the western Balkan peninsula. Yugoslavia was established as an independent state at the end of World War I and until 1941 was known as the Kingdom of Yugoslavia. The country was ocupied by the Italian and German forces during World War II. It was re-established in 1945 as the Socialist Federal Republic of Yugoslavia until its dissolution in 1992.  

סקופיה
סקופיה Skoplje (במקורות היהודיים אישקפיא)
בירת מקדוניה. בעבר בדרום יוגוסלביה.

ככל הנראה ישבו יהודים במקום עוד בימי הרומאים, אבל התעודות הראשונות המתייחסות ליהודים במקום הן מן המאה ה-14. באחת מהן מדבר הצאר סטפאן דושאן על חכירת אדמות ליהודים, ובמסמך אחר הוא מעביר "קניין קיסרי" זה לרשות אחד המנזרים.

במאה ה-16 הגיעו לסקופיה יהודים מגורשי ספרד, ואליהם הצטרפו במרוצת הזמן אנוסים מהולנד וממקומות אחרים. היהודים התגוררו בשכונה קטנה של בתים דו-קומתיים עם "קורטיז" (חצר פתוחה), בחדרים סביב החצר היו בית מלאכה, או סדנה, או חדרים לאחסון תוצרת בית או צמר שהיהודים עיבדו וייצאו ליוון ולוונציה.

לקראת סוף המאה ה-17 ישבו בעיר 3,000 יהודים (מתוך 60,000 תושבים). היו להם שני בתי כנסת, "בית אהרון" בעיר התחתית, ו"בית יעקב" בעיר העליונה.

במאה ה-18 היו בין יהודי סקופיה יצרני גבינות, כורים, טווים, סוחרי כותנה ושעווה, אבל כשהתגבר זרם המהגרים הסרבים, נדחקו היהודים (וכמוהם הוואלאכים והארמנים) מעיסוקיהם המסורתיים וחזרו להלוואת כספים וחלפנות, לרוכלות וכדומה. בתקופה העות'מנית ובתחילת השלטון הסרבי שילמו היהודים מס מיוחד, נוסף על מס הגולגלות, ו"מס בגדים" (לצרכי הצבא).

בין רבניה של סקופיה היו אהרן פרחיה הכהן, יוסף בן לב מסאלוניקי (במאה ה-16; באחת השו"ת שכתב קבל על עמי-ארצות בקהילה ויזם הקמת תלמוד-תורה בסקופיה), ואחר כך הרבנים חיים ברוך, חיים שבתאי ושמואל יעקב קלדרון. במחצית השנייה של המאה ה-17 ישב בעיר המקובל הרב נחמיה חייא חיון, בעל "מודעה רבה".

תחת המשטר היוגוסלבי לא חל שיפור במצב היהודים בסקופיה. בשנת 1940 הם מנו כ- 4,000 נפש. זאת הייתה קהילה ספרדית מסורתית, דוברת לדינו ובעלת פולקלור עשיר.

במהלך מלחמת העולם השנייה, באפריל 1941, נכבשה מקדוניה היוגוסלבית בידי הגרמנים, והם מסרו את השטח לידי בולגריה בת בריתם. פליטים יהודים מסרביה נשלחו לצפון ונרצחו ליד בלגראד. רדיפות היהודים והפקעות רכושם נמשכו עד סוף 1942. במרס 1943 ריכזו את יהודי סקופיה ומקדוניה כולה, 7,215 נפש, בבית חרושת לטבק, ומשם שילחו אותם למחנה ההשמדה בטרבלינקה; איש מהם לא נשאר בחיים.

אחדים מיהודי סקופיה, כדוגמת הפעיל הציוני יוסף בכר, עברו את שנות המלחמה במחנה שבויים בגרמניה.

אחרי המלחמה התיישבו בעיר יהודים ויסדו קהילה קטנה, אשר רוב חבריה לא היו מסקופיה במקור.

בוסניה והרצגובינה

Bosnia and Herzegovina

Also known as: Bosnia-Herzegovina, Bosnia
Bosna i Hercegovina / Босна и Херцеговина

A country in southeastern Europe in the Balkan peninsula, until 1992 part of Yugoslavia. 

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 500 out of 3,500,000.  Main Jewish organization:

La Benevolencija - The Jewish Community of Bosnia and Herzegovina
Phone: 387 33 229 666
Fax: 387 33 229 667
Email: la_bene@open.net.ba