חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אוטיאן

אוטיאן Utena

(ברוסית UTSJANY)

עיר מחוז בצפון מזרח ליטא.


ראשיתה של אוטיאן עיירה ,שהוקמה במאה ה- 13 בין שני אגמים. כעיר היתה מרכז לעיירות ולכפרים סביבה. בימי שלטון הצאר הרוסי השתייכה למחוז וילקומיר (UKMERGE). בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היתה לעיר מחוז.


מקהילה היהודית

הקהילה היהודית במקום היתה מהראשונות בליטא. בבית העלמין היהודי נמצאו מצבות מן המאה ה- 16.

ב- 1765 חיו באוטיאן 341 יהודים. עם הקהילות הסמוכות הגיע מספרם ל- 565. ב- 1847 מנתה הקהילה 1416 נפש. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה- 19 פרצו שריפות גדולות בעיר, ובכל זאת גדל היישוב היהודי במקום והגיע לקראת סוף המאה לכ- 2,500 נפש 75 אחוזים מכלל תושבי העיר).

בעיר היו ששה בתי תפילה ובהם חברות ש"ס "עין יעקב", משניות ותהילים. בקהילה פעלו מוסדות צדקה כגון: גמילות חסדים, לחם עניים, צדקה גדולה, לינת צדק, ביקור חולים והכנסת כלה.

הרב האחרון שכיהן בקהילה היה ר' נחמן הירשוביץ.

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו הילדים ב"חדרים" וב"תלמוד תורה", כן היה במקום "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול). בימי ליטא העצמאית ביקרו בבית הספר העממי "תרבות" 280 תלמידים, בבית הספר היידי 120 תלמידים ובתיכון העברי 50 תלמידים.

בשנת 1935 חיו באוטיאן קרוב ל- 5,000 יהודים, שהיו כ- 33 אחוזים מן האוכלוסיה.

היהודים התפרנסו ממסחר ומלאכה. עיקר הסחר היה בפשתן, עורות, פירות, ביצים ושערות חזיר. היצוא כולו נמצא בידי סוחרים יהודים: הם קנו את הסחורות בימי השוק בכפרים ובעיירות הסמוכות וייצאו אותן דרך דווינסק ופוניבז'. בימי ליטא העצמאית נדחקו רגלי היהודים מן המסחר, והוא עבר בהדרגה לידי הממשלה ולידי סוחרים ליטאים.

בעקבות המשבר הכלכלי היגרו יהודים רבים לדרום אפריקה, לארצות-הברית, לקובה ולארגנטינה. אחרי שהתבססו במקומות אלה תמכו בקרוביהם, שנשארו באוטיאן.

בשנת 1937 היו בעיר כ- 150 בעלי מלאכה היהודים, ביניהם: עובדי מחט, סנדלרים ותפרים, קצבים, אופים, עובדי מתכת, נגרים, שענים, וצורף אחד. גם רופאים יהודים היו בעיר, ה"בנק העממי היהודי" ולו 600 חברים ובנק יהודי לאשראי הדדי.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נבחר אברהם ז'וראט היהודי למשרת ראש העירייה, באותה תקופה כיהן בעיר גם שופט יהודי, השופט ברמן.

בשנות השלושים של המאה העשרים הייתה הציונות מרכז חיי הציבור היהודי באוטיאן. סניפים של הסתדרות "הצה"ר", תנועות נוער ציוניות ואגודת ספורט יהודית פעלו במקום. יהודים היו חברים גם בתנועה הקומוניסטית ובמחנה הפאלקיסטי אידישיסטי.

בשנת 1941 חיו בעיר כ- 3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי ובסוף קיץ 1940 סופחה לברית המועצות ונהייתה לרפובליקה סובייטית. החיים היהודיים הציבוריים שותקו, פוזרו המפלגות הציוניות ותנועות הנוער ונסגרו מוסדות החינוך העבריים. גם כלכלת היהודים נפגעה.

ב- 25 ביוני, שלשה ימים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכבשה אוטיאן בידי הצבא הגרמני. הליטאים קיבלו את הגרמנים בשמחה גלויה וכבר למחרת הכיבוש מצאו היהודים את עצמם בתוך אוכלוסיה עויינת שהחלה ל"צוד" אותם, לשדוד את רכושם ולהכותם. אל הצבא הגרמני נלוו "עוצבות המבצע" (EINSATZGRUPPEN) במטרה לחסל את "אויבי הרייך", ובראש וראשונה את היהודים, וקבוצות של ליטאים לאומנים חמושים העמידו עצמם לעזרת הגרמנים.

הליטאים סימנו את בתי היהודים במילה "JUDE" ("יהודי" בגרמנית) בכדי להקל על הגרמנים והובילו אותם אל בתי היהודים. החיילים הגרמנים נהגו להתעלל ביהודים לשם בידור.

ביום השלישי לכיבוש פרצו ליטאים לחצר בתי הכנסת ("שולהויף") זרקו את ספרי התורה ואת ספרי הקודש האחרים לחצר ושרפו אותם. הם התעללו, השפילו ופצעו את הרב של העיר אוראן (VARENA), ששהה במקום.

לאחר זמן פורסמו הוראות שנתנו מסגרת חוקית להתעללות ביהודים: היהודים חוייבו לשאת טלאי צהוב, תנועתם בעיר הוגבלה, והוטל איסור על רוב הקשרים עם האוכלוסיה המקומית. רבים נאסרו בחשד שהם קומוניסטים, בתי הסוהר התמלאו באסירים ובתי הכנסת נהפכו לבתי סוהר ליהודים, לרוסים ולקומוניסטים.

ב- 14 ביולי 1941 פורסמו בעיר צווים שהורו ליהודים לעזוב את בתיהם עד לשעות הצהריים. הליטאים החלו מיד בביזת רכוש היהודים בבתים שהתפנו.

כ- 2,000 יהודים הובלו מן העיר אל יער על אם הדרך. שם נשדדו חפצי הערך שהיו על גופם. מוקפים בליטאים ובגרמנים חמושים, שהו היהודים ביער כשלושה שבועות, בקור וברעב. הגברים נלקחו מדי בוקר לעבודות כפייה בעיר.

ב- 31 ביולי (ז' באב תש"א) 1941 רשמו הגרמנים את כל הגברים היהודים בני 55-17 והוציאום מן היער, הם היו כ- 500 נפש, ביניהם רב הקהילה נחמן הירשוביץ. כולם נורו למוות לתוך בורות שהיו מוכנים מראש. ארבעה ימים לאחר מכן הוצאו מן היער 40 נשים והומתו.

ב- 7 באוגוסט 1941 הורו הגרמנים להביא למפקדת הגיסטפו באוטיאן את כל הגברים היהודים שנותרו ביער. שם נערך מיון ומלבד אלה שעסקו בעבודה חיונית לגרמנים, הובלו האחרים לגבעה בתוך יער סמוך לעיר ונרצחו. באותו יום נרצחו שם גם יהודים מוויז'ון (VYZUONIS). שאר אנשי הקהילה, בעיקר נשים וילדים, נרצחו באותה שיטה, כמה ימים לאחר מכן. ביער ראשה (RESE) שני ק"מ מצפון לעיר, נרצחו כ- 4,000 יהודים מאוטיאן, קוקטישקה (KUKTISKES), ויז'ון (VYZUONIS), טאראגין (TAURAGINAI), אוונטה (ALUNTA), מאליאט (MOLETAI) ואושפול (UZPALIS).


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

הקהילה לא שוקמה אחרי המלחמה. בסוף שנות ה- 60 של המאה ה- 20 היו באוטיאן 60 יהודים ואף לא בית כנסת אחד. ב- 1963 הופקע שטח בית העלמין היהודי הישן למטרת בנייה.

בית העלמין היהודי החדש נוקה וטופל בשנת 1994.

באתר הרצח ביער ראשה הוקמה מצבה לזכר היהודים שנרצחו בימי הכיבוש הנאצי.

בראשית המאה ה-21 כבר לא היו יהודים בעיר .
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
128883
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי אוטיאן
אוטיאן Utena

(ברוסית UTSJANY)

עיר מחוז בצפון מזרח ליטא.


ראשיתה של אוטיאן עיירה ,שהוקמה במאה ה- 13 בין שני אגמים. כעיר היתה מרכז לעיירות ולכפרים סביבה. בימי שלטון הצאר הרוסי השתייכה למחוז וילקומיר (UKMERGE). בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היתה לעיר מחוז.


מקהילה היהודית

הקהילה היהודית במקום היתה מהראשונות בליטא. בבית העלמין היהודי נמצאו מצבות מן המאה ה- 16.

ב- 1765 חיו באוטיאן 341 יהודים. עם הקהילות הסמוכות הגיע מספרם ל- 565. ב- 1847 מנתה הקהילה 1416 נפש. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה- 19 פרצו שריפות גדולות בעיר, ובכל זאת גדל היישוב היהודי במקום והגיע לקראת סוף המאה לכ- 2,500 נפש 75 אחוזים מכלל תושבי העיר).

בעיר היו ששה בתי תפילה ובהם חברות ש"ס "עין יעקב", משניות ותהילים. בקהילה פעלו מוסדות צדקה כגון: גמילות חסדים, לחם עניים, צדקה גדולה, לינת צדק, ביקור חולים והכנסת כלה.

הרב האחרון שכיהן בקהילה היה ר' נחמן הירשוביץ.

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו הילדים ב"חדרים" וב"תלמוד תורה", כן היה במקום "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול). בימי ליטא העצמאית ביקרו בבית הספר העממי "תרבות" 280 תלמידים, בבית הספר היידי 120 תלמידים ובתיכון העברי 50 תלמידים.

בשנת 1935 חיו באוטיאן קרוב ל- 5,000 יהודים, שהיו כ- 33 אחוזים מן האוכלוסיה.

היהודים התפרנסו ממסחר ומלאכה. עיקר הסחר היה בפשתן, עורות, פירות, ביצים ושערות חזיר. היצוא כולו נמצא בידי סוחרים יהודים: הם קנו את הסחורות בימי השוק בכפרים ובעיירות הסמוכות וייצאו אותן דרך דווינסק ופוניבז'. בימי ליטא העצמאית נדחקו רגלי היהודים מן המסחר, והוא עבר בהדרגה לידי הממשלה ולידי סוחרים ליטאים.

בעקבות המשבר הכלכלי היגרו יהודים רבים לדרום אפריקה, לארצות-הברית, לקובה ולארגנטינה. אחרי שהתבססו במקומות אלה תמכו בקרוביהם, שנשארו באוטיאן.

בשנת 1937 היו בעיר כ- 150 בעלי מלאכה היהודים, ביניהם: עובדי מחט, סנדלרים ותפרים, קצבים, אופים, עובדי מתכת, נגרים, שענים, וצורף אחד. גם רופאים יהודים היו בעיר, ה"בנק העממי היהודי" ולו 600 חברים ובנק יהודי לאשראי הדדי.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נבחר אברהם ז'וראט היהודי למשרת ראש העירייה, באותה תקופה כיהן בעיר גם שופט יהודי, השופט ברמן.

בשנות השלושים של המאה העשרים הייתה הציונות מרכז חיי הציבור היהודי באוטיאן. סניפים של הסתדרות "הצה"ר", תנועות נוער ציוניות ואגודת ספורט יהודית פעלו במקום. יהודים היו חברים גם בתנועה הקומוניסטית ובמחנה הפאלקיסטי אידישיסטי.

בשנת 1941 חיו בעיר כ- 3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי ובסוף קיץ 1940 סופחה לברית המועצות ונהייתה לרפובליקה סובייטית. החיים היהודיים הציבוריים שותקו, פוזרו המפלגות הציוניות ותנועות הנוער ונסגרו מוסדות החינוך העבריים. גם כלכלת היהודים נפגעה.

ב- 25 ביוני, שלשה ימים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכבשה אוטיאן בידי הצבא הגרמני. הליטאים קיבלו את הגרמנים בשמחה גלויה וכבר למחרת הכיבוש מצאו היהודים את עצמם בתוך אוכלוסיה עויינת שהחלה ל"צוד" אותם, לשדוד את רכושם ולהכותם. אל הצבא הגרמני נלוו "עוצבות המבצע" (EINSATZGRUPPEN) במטרה לחסל את "אויבי הרייך", ובראש וראשונה את היהודים, וקבוצות של ליטאים לאומנים חמושים העמידו עצמם לעזרת הגרמנים.

הליטאים סימנו את בתי היהודים במילה "JUDE" ("יהודי" בגרמנית) בכדי להקל על הגרמנים והובילו אותם אל בתי היהודים. החיילים הגרמנים נהגו להתעלל ביהודים לשם בידור.

ביום השלישי לכיבוש פרצו ליטאים לחצר בתי הכנסת ("שולהויף") זרקו את ספרי התורה ואת ספרי הקודש האחרים לחצר ושרפו אותם. הם התעללו, השפילו ופצעו את הרב של העיר אוראן (VARENA), ששהה במקום.

לאחר זמן פורסמו הוראות שנתנו מסגרת חוקית להתעללות ביהודים: היהודים חוייבו לשאת טלאי צהוב, תנועתם בעיר הוגבלה, והוטל איסור על רוב הקשרים עם האוכלוסיה המקומית. רבים נאסרו בחשד שהם קומוניסטים, בתי הסוהר התמלאו באסירים ובתי הכנסת נהפכו לבתי סוהר ליהודים, לרוסים ולקומוניסטים.

ב- 14 ביולי 1941 פורסמו בעיר צווים שהורו ליהודים לעזוב את בתיהם עד לשעות הצהריים. הליטאים החלו מיד בביזת רכוש היהודים בבתים שהתפנו.

כ- 2,000 יהודים הובלו מן העיר אל יער על אם הדרך. שם נשדדו חפצי הערך שהיו על גופם. מוקפים בליטאים ובגרמנים חמושים, שהו היהודים ביער כשלושה שבועות, בקור וברעב. הגברים נלקחו מדי בוקר לעבודות כפייה בעיר.

ב- 31 ביולי (ז' באב תש"א) 1941 רשמו הגרמנים את כל הגברים היהודים בני 55-17 והוציאום מן היער, הם היו כ- 500 נפש, ביניהם רב הקהילה נחמן הירשוביץ. כולם נורו למוות לתוך בורות שהיו מוכנים מראש. ארבעה ימים לאחר מכן הוצאו מן היער 40 נשים והומתו.

ב- 7 באוגוסט 1941 הורו הגרמנים להביא למפקדת הגיסטפו באוטיאן את כל הגברים היהודים שנותרו ביער. שם נערך מיון ומלבד אלה שעסקו בעבודה חיונית לגרמנים, הובלו האחרים לגבעה בתוך יער סמוך לעיר ונרצחו. באותו יום נרצחו שם גם יהודים מוויז'ון (VYZUONIS). שאר אנשי הקהילה, בעיקר נשים וילדים, נרצחו באותה שיטה, כמה ימים לאחר מכן. ביער ראשה (RESE) שני ק"מ מצפון לעיר, נרצחו כ- 4,000 יהודים מאוטיאן, קוקטישקה (KUKTISKES), ויז'ון (VYZUONIS), טאראגין (TAURAGINAI), אוונטה (ALUNTA), מאליאט (MOLETAI) ואושפול (UZPALIS).


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

הקהילה לא שוקמה אחרי המלחמה. בסוף שנות ה- 60 של המאה ה- 20 היו באוטיאן 60 יהודים ואף לא בית כנסת אחד. ב- 1963 הופקע שטח בית העלמין היהודי הישן למטרת בנייה.

בית העלמין היהודי החדש נוקה וטופל בשנת 1994.

באתר הרצח ביער ראשה הוקמה מצבה לזכר היהודים שנרצחו בימי הכיבוש הנאצי.

בראשית המאה ה-21 כבר לא היו יהודים בעיר .
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי