חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי מריאמפול

מריאמפול MARIAMPOLE

עיר מחוז, דרום מערב ליטא.


מריאמפול שוכנת על שפת הנהר שאשופה (SESUPE) בין גבעות מיוערות, והיא צומת של דרכים ומסילות רכבת המקשרות בין רוסיה לגרמניה.

עיירה בשם מריאמפולה נוסדה במקום, שבו שכן כפר גדול, ובשנת 1792 קיבלה זכויות של עיר. בעקבות חלוקת פולין ב-1795 היה האזור בשלטון פרוסיה ואחר כך בנסיכות ורשה. אחרי קונגרס וינה (1815) עבר לשליטת רוסיה ובין שתי מלחמות העולם היה בליטא העצמאית.

באמצע המאה ה-18 היו רוב תושבי העיר יהודים. אחרי השריפה הגדולה שפקדה את העיר ב-1866 הם בנו אותה מחדש באבן, והעיר נחשבה לאחת היפות והחדישות בליטא. לפני מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) השתייכה מריאמפול לפלך סובאלק (SUWALK) וישבו בה 5,000 יהודים. בימי המלחמה, בהיות העיר קרובה לחזית, עזבוה מקצת היהודים ושבו אליה כאשר נכבשה בידי הגרמנים (1915) באותה תקופה התיישבו במריאמפול יהודים מעיירות אחרות.

בימי ליטא העצמאית ישבו בעיר 2,545 יהודים והיו רק %21 מכלל האוכולוסיה, אך רובו של המסחר היה בידיהם.

באמצע המאה ה-19, בהיות מריאמפול תחת שלטון הצאר הרוסי, הוקמה בעיר גמנסיה רוסית ושימשה גם מרכז תרבות. אמנם תלמידים יהודים יכלו להגיע רק ל-%10 מכלל התלמידים ("נומרוס קלאוזוס") אבל הותר לכל הרוצים בכך להבחן בבחינות חיצוניות בחסות הגמנסיה, וכך יכלו צעירים יהודים רבים ממריאמפול להמשיך וללמוד באוניברסיטאות ברחבי ארופה. גם גמנסיה רוסית לבנות הייתה בעיר וצעירות יהודיות רבות למדו בה, ביניהן הסופרת דבורה בארון.

בראשית המאה העשרים נפתח במריאמפול "חדר מתוקן" (שנלמדים בו גם לימודי חול) והתפתח לפני מלחמת העולם הראשונה לבית ספר עברי מודרני. ב-1919 נוסדה בעיר הגמנסיה העברית הראשונה בליטא, והוקמו שני בתי ספר עממיים; העברי מרשת "תרבות" והדתי של "יבנה". אחר כך נפתחו קורסים למלאכה של "אורט", גן ילדים עברי, שתי ספריות וחוג לדרמה.

מוסדות צדקה וגמילות חסדים של קהילת מריאמפול שימשו מופת לקהילות אחרות. ביניהן היו: מושב זקנים, בית יתומים, חברות "ביקור חולים", "לינת צדק", "הכנסת אורחים" וקופת גמילות חסדים.

במריאמפול היו שלושה בתי תפילה: בית הכנסת הגדול, בית המדרש וקלויז (בית תפילה) "הכנסת אורחים". ועל כס הרבנות ישבו גדולים בתורה. בין רבני מריאמפול היו: ר' חיים פרלמוטר "שרשובר", ר' אליהו קלצ'קין, ר' אברהם פופל והרב האחרון ר' שלמה בוטניצקי.

מצבה הגיאוגרפי של מריאמפול, היותה צומת של דרכי תחבורה, קירבתה לגבול גרמניה וקשריה עם רוסיה איפשרו פיתוח מהיר של כלכלתה, וליהודי העיר היה בכך חלק רב. רובם היו סוחרים, בעיקר של תבואה, פשתן, עופות ופירות, הן בסחר מקומי והן ביצוא, בעיקר לגרמניה ולאנגליה.

בימי ליטא העצמאית היו בבעלות יהודים שלש טחנות קמח, מנסרת עצים, תחנת חשמל וכמה בתי מלאכה. יהודים עסקו גם בחקלאות, היו בעלי משקי עזר קטנים והיו כמה בעלי אחוזות.

בבנק העממי היהודי היו ב-1929 524 חברים.

במהפכה הרוסית ב-1905 השתתפו צעירים יהודים ממריאמפול, ואחדים נעצרו ונשפטו אחרי כשלון המהפכה ונדונו למאסר ועבודת פרך בסיביר. סניפים של ה"בונד" וה"בונד הקטן" הוקמו בעיר.

התנועה הציונית נקלטה במריאמפול כבר בראשית המאה העשרים וחלוציה עלו לארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה נתחדשה הפעילות הציונית בעיר, הוקמו סניפי המפלגות הציוניות ורב הנוער השתייך לתנועות "החלוץ", "מכבי", "הפועל", "השומר הצעיר" ו"ביתר". גם אגודות של נשים ציוניות היו פעילות בעיר.

מקום הכשרה לחלוצים לקראת עלייה לארץ ישראל הוקם באחוזה החקלאית של משפחת סקריסקי. ידיעת השפה העברית הייתה נחלת רבים בקהילה, עתונות וספרות עברית הגיעו לתפוצה רחבה.

ערב מלחמת העולם השנייה נמנו במריאמפול 10,000 תושבים, למעלה משליש היו יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) הופצצה העיר מהאויר, רחובות שלמים נהרסו ועיר כולה הייתה אחוזה בלהבות, כמה עשרות אנשים נהרגו. יהודים רבים ברחו מזרחה.

למחרת נכנסו הגרמנים לעיר וחסמו את כל הדרכים למזרח. יהודים מעטים הצליחו להמלט לברית המועצות, הרוב נאלצו לחזור למריאמפול. רבים מהחוזרים נרצחו בידי ליטאים שארבו להם במבואות העיר.

כבר בימי הכיבוש הראשונים נרצחו כמה יהודים, שנעצרו בכל מיני תואנות. בהוראת הגרמנים חוייבו היהודים לצאת לעבודה מדי בוקר והועסקו בעבודות מפרכות בשרות הציבורי ובשרות הצבא הגרמני. ליטאים פיקחו על עבודתם ו"זקני הרחובות", שמונו מבין היהודים, חיפשו אחר משתמטים. צעירים יהודים התמרדו וסרבו לצאת לעבודה "למען האויב הגרמני"; הם הוצאו להורג.

ב-15 ביולי פורסם צו שהטיל הגבלות וגזרות על היהודים. נאסר עליהם השימוש ברחובות ראשיים ובמקומות בלוי ציבוריים, נאסר להעזר בשרותיהם של לא יהודים, רכישת מזון ומצרכים אחרים הוגבלה לחנויות מסויימות ולשעות היום המאוחרות בלבד, כאשר האוכלוסיה האחרת סיימה את קניותיה, וכן היה על היהודים לענוד את סימן הזהוי, הטלאי הצהוב שצורתו צורת מגן דוד.

בחצר בית הכנסת הגדול אספו הגרמנים יהודים רבים וציוו עליהם לשרוף את כל ספרי התורה ואת שאר ספרי הקודש של בית הכנסת. ועוד בחודש יולי גורשו היהודים מבתיהם ועברו להתגורר בבתי התפילה שבחצר בית הכנסת ובכמה בתים סמוכים; המקום הוכרז לגיטו. משם הוצאו יהודים לעבודות כפייה, נשים צעירות נלקחו בלילות וגברים יהודים צעירים הוצאו בהדרגה כביכול לעבודה ונרצחו בידי הגרמנים מחוץ לעיר.

באוגוסט 1941 נלקחו בני הנוער לחפירת בורות ליד קסרקטינים מחוץ לעיר על שפת הנהר. מטרת הבורות הייתה ברורה, ומשלחות של נכבדי העדה ניסו לבטל את רוע הגזרה. בסוף אוגוסט נקראו היהודים לארוז ולצאת לדרך, הובטח להם שישארו בחיים עד תום המלחמה בגיטו מרווח מחוץ לעיר, תנתן להם קרקע חקלאית לעיבוד ותהיה להם אוטונומיה מלאה. כשבאו היהודים למקומות הריכוז, נלקחו מתוכם הרב, החזן וזקני העדה, נקשרו לסוסים ונגררו על הכביש והיהודים שהוצעדו אל מחוץ לעיר הבינו שזו דרכם האחרונה. בקסרקטינים נלקחו הגברים לאורוות והוחזקו שם בצפיפות תוך התעללות שומריהם הליטאים. עד סוף אוגוסט הובאו לשם באותם התנאים גם יהודי עיירות אחרות בסביבה. וביום ט' באלול תש"א, 1 בדספטמבר 1941 הובלו היהודים קבוצות קבוצות לבורות, נרצחו ביריות על ידי ליטאים לאומנים שהיו בשירות הגרמנים ונטמנו שם בקברי אחים. יהודים רבים כוסו בעפר בעודם בחיים.

אחרי המלחמה הקימו שרידי קהילת מריאמפול מצבה על קברי האחים.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
128328
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Scholar

Born in Mariampole, he emigrated to the US in 1894. He was ordained a rabbi at the Jewish Theological Seminary in 1904. The following year he joined the faculty of Gratz College in Philadelphia where he taught Jewish education and religion. From 1933-48 he was principal of Gratz College. From 1902, he ran a small bookstore in his home. Greenstone was one of the first in America to produce works of popular Jewish scholarship, such as The Jewish Religion. Most important was The Messiah Idea in Jewish History, the first book of its kind in English. He also wrote commentaries on biblical books and contributed to the Jewish Encyclopedia.
Educator

Born in Mariampole, he settled in Erets Israel in 1911. During World War I he joined kevutsat Deganya and taught there and at Rosh Pinnah. After studying mathematics and physics at Brussels University he returned to teaching and became deputy principal of the Herzlia Gymnasium in Tel Aviv. In 1927 he was among the founders of Mahanot Olim, a pioneering movement for high school students and was also a founder of the Scout Movement in the county. Ben-Yehudah was the first director-general of the Ministry of Education in the State of Israel. In 1952 he returned to the Herzlia Gymnasium as principal. He was the author of books on Zionism, education and mathematics.
תלמידי הכיתה השניה בבית הספר העממי 'תרבות'.
מריאמפול, פולין (היום ליטא), 1922
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות בתיה צבח, מעוז אביב)
משפחתו של דוד איציקוביץ (במרכז),
בעל בית המרזח, מריאמפול, ליטא, שנות ה-1900
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
Educator

Born in Mariampole, he settled in Erets Israel in 1911. During World War I he joined kevutsat Deganya and taught there and at Rosh Pinnah. After studying mathematics and physics at Brussels University he returned to teaching and became deputy principal of the Herzlia Gymnasium in Tel Aviv. In 1927 he was among the founders of Mahanot Olim, a pioneering movement for high school students and was also a founder of the Scout Movement in the county. Ben-Yehudah was the first director-general of the Ministry of Education in the State of Israel. In 1952 he returned to the Herzlia Gymnasium as principal. He was the author of books on Zionism, education and mathematics.
Scholar

Born in Mariampole, he emigrated to the US in 1894. He was ordained a rabbi at the Jewish Theological Seminary in 1904. The following year he joined the faculty of Gratz College in Philadelphia where he taught Jewish education and religion. From 1933-48 he was principal of Gratz College. From 1902, he ran a small bookstore in his home. Greenstone was one of the first in America to produce works of popular Jewish scholarship, such as The Jewish Religion. Most important was The Messiah Idea in Jewish History, the first book of its kind in English. He also wrote commentaries on biblical books and contributed to the Jewish Encyclopedia.

בויד BUDA


עיירה במחוז מאריאמפול (MARIAMPOLE), דרום-מערב ליטא.


בויד, יושבת על כביש קובנה - מאריאמפול, והיא עיירת קייט. לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בבויד 16 משפחות יהודיות. בימי המלחמה עזבו היהודים את העיירה ובית הכנסת נשרף. כולם חזרו לבויד בתום המלחמה. בימי שבת ומועד היו עורכים "מניין" בבית אחד היהודים, ובאין רב במקום היה השו"ב (שוחט ובודק) המקומי גם פוסק הלכות.

המלמד בחדר שבעיירה היה בן קובנה. כמה מבני הנוער שסיימו את לימודיהם בבויד, המשיכו ללמוד בגימנסיות העבריות בקובנה ובמאריאמפול.


בשנת 1941 חיו בבויד 15 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

אין בידינו ידיעות ברורות על גורל יהודי בויד, הדעת נותנת שאחרי פרוץ מלחמת גרמניה-ברית המועצות (22 ביוני 1941) וכיבוש ליטא בידי הגרמנים הועברו כל יהודי העיירה לאחת הערים, שריכזו בהן יהודים ממקומות ישוב קטנים, במקרה זה, לפראן (PRIENAI) או למאריאמפול, וגורלם היה כגורל היהודים שם.

במאריאמפול נרצחו בין אמצע יולי 1941 לסוף אוגוסט אותה שנה 5,090 יהודים. אחרי המלחמה הקימו שרידי הקהילות מצבה על קבר האחים.

בפראן נרצחו ב-26 באוגוסט 1941 1,078 יהודים והם טמונים בקבר אחים מצפון לעיר על גדת הניימן.

קאלוואריה KALVARIJA

עיירה במחוז מאריאמפול (MARIAMPOLE), דרום מערב ליטא.


קאלוואריה שוכנת לחופי הנהר שאשופה (SESUPE), החוצה אותה, קרובה לגבול פולין, ולפני מלחמת העולם הראשונה השתייכה למחוז סובאלק (SUWALKI, שבפולין). בליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם סופחה קאלוואריה למחוז מאריאמפול.

ראשיתה של קאלוואריה כפר בשם טראבה (TRABA), וכבר בראשית המאה ה-18 ישבו שם יהודים. ב-1713 קיבלו היתר להקים בית כנסת. ב-1766 חיו במקום 1,055 יהודים. ב-1803 בנו בית כנסת חדש.

בסוף המאה ה-19 ישבו בקאלוואריה למעלה מ-7,000 יהודים, שהיו %70 מאוכלוסיית המקום. לקהילה היו חמישה בתי כנסת, "בית הכנסת הגדול" היה בית חומה גדול מידות, כדוגמת בית הכנסת של וינה, וקירותיו מצויירים בדמויות של בעלי חיים.

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו בני הנוער בישיבות ובבית הספר העירוני הרוסי, והיו שהמשיכו לימודיהם בגימנסיות שבמריאמפול ובסובאלק. בימי ליטא העצמאית אחרי המלחמה היה בעיירה בית ספר עברי, בית ספר דתי של "יבנה" ובית ספר ביידיש.

גדולים בתורה ישבו על כס הרבנות בקאלוואריה, ביניהם היה ר' יהושע אייזיק שפירא, שכנויו היה "חריף" והוא בעל "עמק יהושע". כן היו בקהילה משכילים רבים.

בקרבות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נפגעו כ-200 מיהודי העיירה. במהלך המלחמה נאלצו היהודים לעקור לפנים רוסיה ולא כולם שבו לקאלוואריה בתום המלחמה. בליטא העצמאית אחרי המלחמה הם היו רק %27 מכלל האוכלוסיה.

היהודים הראשונים בקאלוואריה, בעודה כפר, היו אורגים ובעלי מלאכה, שקיבלו רשיונות עבודה, אך לא היו חברים בגילדות הנוצריות. במשך המאה ה-19 עברו רוב המסחר והמלאכה בעיירה לידי יהודים, בתי החרושת העסיקו גם פועלים יהודים והיו פקידים יהודים במועצת העיירה, בבתי המשפט ובמשרדי נוטריונים. סוחרים יהודים שיווקו לארצות אירופה תוצרת חקלאית מקומית וכזאת שהגיעה מרוסיה. עשרות משפחות יהודיות התקיימו על שני ימי השוק השבועיים ולכמה משפחות היו כוורות גדולות. יהודים היו מראשוני מגדלי הטבק בליטא, מטעי הטבק של משפחת אפשטיין ובית החרושת לטבק של משפחת סלומון העסיקו פועלים רבים. טחנת הקמח בעיירה, מהגדולות בליטא, הייתה בבעלות יהודים.

מחנות הצבא, בית הסוהר ובית החולים שבסביבה, סיפקו גם הם פרנסה לספקים יהודים.

בימי ליטא העצמאית הופקעו מידי יהודים מקורות פרנסה רבים, בתחומי החקלאות, המסחר והחרושת, ורוכזו בידי מוסדות ממשלתיים. קואופרטיבים של בעלי מלאכה ליטאים דחקו את רגלי בעלי המלאכה היהודים, ורבים נאלצו אז להגר לארצות שמעבר לים, או לעקור לערים אחרות בליטא.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקאלוואריה כ-1,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. פליטים יהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים נקלטו בקהילת קאלוואריה.

כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות, 22 ביוני 1941, נכנסו הגרמנים לקאלוואריה. בהיותה סמוכה לגבול, נכללה העיירה ברצועת 25 הק"מ שלגביה הורו הגרמנים על השמדה מיידית של היהודים. ב-1 ביולי יצאו צווים מטעם המשטרה הליטאית, שסייעה לגרמנים. הצווים הורו ליהודים לשאת טלאי צהוב, אסרו עליהם להלך על המדרכות וחייבו אותם בעבודות כפייה יומיומיות.

ב-9 ביולי נרצחה קבוצה ראשונה של יהודים, 90 במספר, בבורות שהוכנו מראש ליד אגם כ-2 ק"מ מהעיירה. אלה היו יהודים שנעצרו במעצרים של משכילים וקומוניסטים ועונו לפני שהוצאו להורג.

ב-30 באוגוסט רוכזו כל יהודי קאלוואריה בתואנה שהם מועברים לגיטו בעיר מריאמפול, הם נלקחו לקסרקטינים ליד העיר, שם כבר רוכזו היהודים מישובי הסביבה, כ-8,600 נפש. ביום ט' באלול תש"א, 1 בספטמבר 1941, נרצחו כולם ביריות על שפת הנהר שאשופה והוטלו לבורות שהוכנו מראש. עדים סיפרו שמי הנהר היו אדומים מדמם וכי הליטאים המקומיים שצפו בהרג שמרו לבל ימלטו משם יהודים. יהודים אחדים שהצליחו להמלט, נתפסו כעבור זמן מה בידי ליטאים, ונורו בככר העיירה.

אחרי השמדת יהודי קאלוואריה חגגו הליטאים בעיירה את "השתחררותם" מהיהודים. הכומר הראשי הורה להרוס את חנויות היהודים שגבלו בכנסייה, ומאבניהן נבנתה גדר לכנסייה.

סובאלקי Suwalki

עיר בגליל ביאליסטוק, צפון מזרח פולין.

הקהילה היהודית


יהודים התיישבו בסובאלקי אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, והעברת האזור לשליטת פרוסיה. בשנת 1815 עברה השליטה באזור שכלל את העיר סובאלק לידי רוסיה הצארית, ובשנות ה-20 של המאה ה-19 כבר הייתה במקום קהילה מאורגנת של 1,200 יהודים, שהיו כ- %32 מכלל תושבי העיר.

יהודי סובאלק היו בקישרי מסחר עם ערי גרמניה, וסחרו בעיקר בתוצרת חקלאית, בעצים ובסוסים. בעיר עצמה עסקו במסחר קמעוני, במלאכות למיניהן ובהובלה. בהמשך המאה פיתחו יהודי העיר בתי מלאכה לייצור טליתות ולעיבוד עורות.

במרד הפולני בשנת 1863 נלחמו גם יהודים רבים נגד הצבא הרוסי, ושניים מיהודי סובאלק הוצאו להורג בידי השלטונות.

בשנות ה-80 של המאה ה- 19 הצטרפו יהודים מסובאלק לתנועת "עם עולם", שחתרה להקמת יישובים יהודיים חקלאיים בארצות-הברית. בו בזמן התחילה בעיר גם פעילות ציונית ועברית. אנשי ה"בונד" ו"פועלי-ציון" נתנו יד לתנועה המהפכנית הרוסית בשנים 1906-1905, והתארגנו ביחידות להגנה עצמית. בסוף המאה ה- 19 מנתה הקהילה 7,165 נפש (%40).

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) חזר האזור לפולין העצמאית. ובתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר בתי-ספר של "תרבות" וציש"א, תלמוד-תורה וישיבה. הייתה פעילות ציונית ערה ונפתחו סניפי המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן.

בעקבות המשבר הכלכלי של שנות השלושים והעדפת ממשלת פולין את הסוחרים ואת בעלי המלאכה הפולנים, היו גילויי אלימות מצד האוכלוסייה הפולנית, והנוער היהודי בעיר התארגן להגנה עצמית.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בסובאלק כ- 6,000 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים. בסוף נובמבר 1939 פונו יהודי סובאלק מעירם והועברו למקומות אחרים, שבהם ריכזו הגרמנים את יהודי האזור. יהודי סובאלק הועברו למקומות אלה: ביאלה-פודלאסקה, לוקוב, מיינדזיז'ץ-פודלאסקי וקוצק. שם היה גורלם כגורל יהודי המקום, וכעבור פרקי זמן שונים שולחו כולם למחנות ההשמדה.


יהודים ידועים מסובלקי

בין רבני סובאלק במחצית השנייה של המאה ה- 19 נודעו ר' יצחק אייזיק וילדמן (חבר), ר' יחיאל בן אהרן הלר, ר' שמואל בן יהודה לייב מוהילבר ור' דוד טבל קצנלנבוגן. בסובלאק נולדו חוקר החינוך אלכסנדר דושקין, פנחס ספיר ואברהם שטרן ("יאיר").


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לעיר 30 יהודים , אולם רובם עזבו אחרי זמן קצר . יחד עם זאת , נותרו כמה יהודים בודדים בעיר מאלו שחיו בה לפני השואה והאחרונים נפטרו ונקברו בה רק בעשור השני של המאה ה - 21

בית הכנסת נבנה בעיר בשנת 1828 . הוא נהרס ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה . עמד כחורבה כעשור אחרי המלחמה ושרידיו פורקו סופית בשנת 1956 . בינואר 2016 הציבה במקום בעירייה אנדרטה לזכר יהודי העיר שנרצחו בשואה .

בית העלמין היהודי נוסד כנראה בתחילת המאה ה- 19 על שטח של 3.8 האקטר והכיל אלפי קברים . בזמן מלחמת העולם השנייה נהרס ברובו ע"י הגרמנים שלקחו את המצבות לבניית בריכת שחייה ולריצוף דרכים . על הדרכים שפכו אחרי כן אספלם .
בין הקבורים במקום היו כמה רבנים מפורסמים וכמה מנכבדי הקהילה היהודית .הקבורה גם נמשכה במקום גם אחרי המלחמה של היהודים המעטים שחזרו לעיר ,בחלק בית בקברות שלא נהרס .שני האחרונים נקברו בשנים 2010 ו 2012 .
בחלק ההרוס היה בשנות ה - 50 של המאה ה - 20 שוק סוסים ,אולם הוא הופסק לפי דרישת תושבים מקומיים .בשנת 1973 הוחזרו לשטח בית הקברות המצבות שלקחו הגרמנים לבניית בריכת השחיה .
בשנת 1983 דאגו יהודים מארה"ב מיוצאי העיר לשיפוץ המקום ,כולל החומה והשער וכן להצבת לוח זכרון . אולם בשנים 2007 , 2008 ושנת 2010 צויירו צלבי קרס על מצבות ע"י ונדלים מקומיים ונקיון שבוצע ע"י תלמידי בית ספר מקומי לא הועיל .כיום שייך השטח לקהילה היהודית
האזורית .בבית הקברות עומדות במקומן רק 20 מצבות ועוד 150 נוספות שובצו בחומת בית העלמין .

ליודווינובה (Liudvinava)

עיירה במחוז מריאמפול (Mariampole), דרום מערב ליטא.

ליודווינובה שוכנת 9 ק"מ ממזרח למריאמפול.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו שם כ-20 משפחות יהודיות בתוך אוכלוסייה מקומית של כ-1,000 נפשות.

תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר, 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ב-22 ביוני 1941 תקפו הגרמנים את ברית המועצות ותוך ימים ספורים נכבשה ליטא כולה.

יהודי ליודווינובה נעצרו והובלו לגטו בעיר המחוז מריאמפול. שם גורלם היה כגורל יהודי מריאמפול. ביום ט' באלול תש"א, 1 בספטמבר 1941, הם נרצחו בידי הגרמנים ועוזריהם הליטאים ונטמנו בקברי אחים במקום.

 

 

משקוץ (Meskuiciai)

 כפר במחוז מריאמפול (Mariampole), דרום ליטא.

הכפר משקוץ שוכן כ-6 ק"מ מדרום למריאמפול על קו מסילת רכבת. לפני מלחמת העולם השנייה ישבו שם שתי משפחות יהודיות: משפחת שלמה טוב ומשפחת בנו ובני ביתו.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר, 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

כשבועיים אחרי מתקפת הגרמנים על ברית המועצות (22 יוני, 1941) ובמהלך כיבוש ליטא בידי הגרמנים נרצחו יהודי משקוץ בידי ליטאים לאומנים ומקום קבורתם לא נודע.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

פרן PRIENAI

עיירה במחוז מריאמפול (MARIAMPOLE) דרום מערב ליטא.


יהודים התיישבו בפרן במאה ה-16. ב-1766 ישבו שם 597 יהודים, ב-1856 1,497 ובסוף המאה ה-19 הם היו %40 מכלל אוכלוסיית המקום. ב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, גורשו היהודים לפנים רוסיה ולא כולם שבו לפרן, כמה משפחות השתקעו בווילנה.

בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו יהודי פרן רק כ%29 מאוכלוסיית העיירה. ב- 1921 נימנו שם 935 יהודים.

בית כנסת של עץ ,שנבנה עוד במאה ה-18,נשתמר ושימש את הקהילה, בית המדרש הישן שופץ ב-1903 והיו עוד שני בתי תפילה.

עד מלחמת העולם הראשונה למדו ילדי הקהילה ב"חדרים" ובתלמוד תורה. בליטא העצמאית נוסד בית ספר עברי של "תרבות" ולידו ספרייה של 3,500 ספרים ובית ספר עממי ביידיש.

בקהילה פעלו מוסדות צדקה וגמילות חסדים. בין רבניה הראשונים היה ר' נתן-חיים זון בעל "אבן הבוחן" והרב האחרון שכיהן שם היה ר' חיים פוהן.

בימי ליטא העצמאית עסקו רבים מיהודי פרן במסחר של עצים ותוצרת חקלאית. יהודים עבדו בבית החרושת לבירה, במנסרות ובתחנות הקמח, שהיו רובם ככולם בבעלות יהודים. חמש משפחות יהודיות עסקו בחקלאות וכ-50 היו בעלי מלאכה. שלושה ימי שוק שבועיים התקיימו בעיירה.

בבנק העממי היהודי היו 191 חברים.


סניפי כמה תנועות ציוניות פעלו בעיירה וחלק ניכר מהנוער היה מאורגן באגודת הציונים הסוציאליסטים (צ.ס.) או בבית"ר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפרן כ-900 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ב-24 ביוני, יומיים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, כבשו הגרמנים את פרן. בחסותם התארגנו ליטאים לאומנים לשליטה בעיירה. הם אספו את מנהיגי הקהילה והיהודים המשכילים, כביכול לצרכי עבודה, ורצחו אותם. בין הנרצחים היו: נציג הקהילה במועצת העיירה, מנהל בית הספר, מזכירת בית המשפט ומורים. אחר כך נגזרו גזירות על כלל היהודים: יציאה יומיומית לעבודות כפייה, הגבלות תנועה, איסור על קשר כלשהו עם הנוצרים, איסור על עשן בארובות בתי היהודים (מה שמנע אפשרות של חימום ובישול) וכדומה. היהודים היו נתונים להתעללות השומרים הליטאים ולשדידת רכושם בידיהם. יהודים שהואשמו בתמיכה במשטר הסובייטי נשלחו לבית סוהר במריאמפול, מקצתם נרצחו בדרך לשם.

ב-14 באוגוסט 1941 החל הרצח השיטתי והכולל של יהודי פרן. בהוראת הגרמנים אספו שוטרי עזר ליטאים חמושים את היהודים בבית הכנסת והובילו אותם למבני קסרקטין בלתי גמורים, שהוקמו בעבר על-ידי הסובייטים. היהודים הוחזקו שם בתנאים קשים, בלי מזון ומים ובלי תנאים סניטריים. גם יהודים מעיירות הסביבה הובאו לשם, רבים חלו.

אנשי גיסטפו גרמנים מקובנה באו לפרן לפקח על הרצח המאורגן. ב-25 באוגוסט נלקחו יהודים לחפור בורות בשטח בית הקברות לבהמות שמאחורי הקסרקטין. ב-26 באוגוסט, ג' באלול תש"א, הובלו היהודים קבוצות קבוצות לבורות נורו לתוכם וכוסו בסיד. רבים נטמנו בבורות בעודם בחיים. 1,078 יהודים מפרן והסביבה נרצחו שם באותו היום.

באלבירישוק Balbieriskis
עיירה במחוז מאריאמפול (Mariampole), על גדות הנהר ניימן, דרום ליטא.

ראשיתה של באלבירישוק באחוזה שהתפתחה למרכז מסחרי, בעיקר של סחר בעצים. בימי ליטא העצמאית (1918 – 1940) הוקמו מפעלי תעשייה, נסלל כביש והונחה מסילת רכבת חדשה ואלו העבירו את המסחר לישובים אחרים. חשיבותה הכלכלית של העיירה ירדה אך שני ימי שוק שבועיים ושלושה ירידים שנתיים המשיכו להתקיים בה.

היישוב היהודי בעיירה היה מן הראשונים בליטא.

לפני מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) חיו בבאלבירישוק 200 משפחות יהודיות, אך ב- 1921 היו שם רק 150 משפחות (כ- 560 נפשות).

במקום היו בית כנסת, בית מדרש ושני בתי עלמין יהודיים. גם ספריה ציבורית יהודית הייתה שם ומוסדות צדקה כמו "לינת הצדק", ו"עזרה". הרב האחרון שכיהן בעיירה היה ר' חיים הלוי לב.

בבית הספר העברי מרשת "תרבות" למדו כ- 100 תלמידות ותלמידים.

רוב היהודים בעיירה היו סוחרים ובעלי חנויות, רוב המסחר היה בידי היהודים. כמה יהודים היו בעלי מלאכה. בסניף הבנק העממי היהודי היו בשנת 1929 כ- 100 חברים.

בגלל האטה בכלכלת העיירה בשנות העשרים של המאה העשרים היגרו רבים מיהודי העיירה לקנדה, למקסיקו, לאורוגוואי, לארגנטינה ולדרום אפריקה.

בבאלבירישוק פעלו סניפי הציונים הכלליים, המפלגה הציונית-סוציאליסטית, המפלגה הציונית הרביזיוניסטית (הצה"ר) ואגודות הנוער: "גורדוניה", "בית"ר" ו"מכבי". בין 1920 ל- 1939 עלו 53 מבני העיירה לארץ ישראל.

בשנת 1941 חיו במקום 100 משפחות יהודיות (כ- 350 נפש).

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי ובסוף קיץ 1940 סופחה לברית המועצות.

כבר ביום הראשון למתקפתו על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבש הצבא הגרמני את העיירה. מיד התארגנו ליטאים מקומיים להתעללות ביהודים. היו ביניהם סטודנטים ואנשים שעבדו בעבר אצל היהודים. אותה קבוצת ליטאים, חמושה ומאורגנת, העמידה עצמה לרשות הכובשים הגרמנים לשמש כמשטרת עזר.

גברים יהודים נעצרו מיד והוחזקו בבניין המועצה המקומית, והשומרים הליטאים התעללו בהם. הם הועסקו בעבודות כפייה בעיירה ומחוצה לה ואחר כך שולחו לעיר פראן (Prienai). עד 22 באוגוסט 1941 הועברו 100 גברים ושש נשים מבאלבירישוק לגיטו פראן. בעיירה נותרו רק שני גברים יהודים, הרופא וכימאי אחד, שהיו חיוניים לשלטונות הכיבוש.

ככל הנראה ביום 27 באוגוסט 1941 נרצחו הגברים ונקברו בקבר אחים מצפון לפראן, בגדה השמאלית של הניימן. הנשים והילדים הוחזקו עוד זמן מה בעיירה, ואחר כך הועברו לעיר המחוז מאריאמפול ושם נרצחו.

קיבארט KYBARTAI

עיירה במחוז מריאמפול (MARIAMPOLE), דרום מערב ליטא.


קיבארט סמוכה לעיירה וירבאלן (VIRBALIS) ושוכנת על הנהר לייפונה, שהיה עד למלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הגבול בין ליטא לגרמניה (פרוסיה המזרחית). קיבארט הייתה אז תחנת מסחר בין ליטא לגרמניה ושימשה מרכז מסחרי לתעשיית הבדים בליטא.

לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בקיבארט כ-200 משפחות יהודיות. העיירה נשרפה במהלך המלחמה בידי הרוסים ותושביה היהודים גורשו. עם הקמת ליטא העצמאית אחרי המלחמה נבנתה העיירה מחדש, היהודים שבו אליה וב-1923 נימנו שם 1,253 יהודים, כעשרים אחוזים מאוכלוסיית העיירה.

בית ספר עממי עברי של "תרבות" פעל בעיירה, ולידו היה גן ילדים עברי. הרב האחרון שכיהן שם היה ר' מ' רבינוביץ. הצייר יצחק לויתן היה בן העיירה.

מצבם הכלכלי של יהודי קיבארט היה איתן, רובם עסקו במסחר, היו ביניהם בעלי אחוזות ולרבים היו משקי עזר קטנים. שני בתי חרושת ללבני-בניין היו בבעלות יהודים. בבנק העממי היהודי נימנו בשנת 1929 150 חברים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיירה כ-1,300 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

הגרמנים כבשו את קיבארט כמה שעות אחרי מתקפתם על ברית המועצות, בשחר יום 22 ביוני 1941. ליטאים לאומנים, ביניהם כאלו ששוחררו מבתי הסוהר שבהם נכלאו בימי המשטר הסובייטי, העמידו עצמם לרשות הגרמנים להשלטת סדר בעיירה. בימים הראשונים לכיבוש אירגנו ליטאים אלה פעולות נקמה באוהדי המשטר הסובייטי, ופגעו ביהודים בגופם וברכושם. דווקא הגרמנים היו אלה שהתערבו בשלב זה לטובת היהודים שהתלוננו בפניהם.

על פי גזרות של משטר הכיבוש פוטרו היהודים ממשרותיהם במוסדות ציבור, הוטל עליהם עוצר לילה, נאסרו קשרים עם האוכלוסיה הנוצרית והוטל עליהם לענוד סימן זהוי (תחילה טלאי צהוב ואחר-כך מגן דוד). יהודים שנחשדו באהדה לסובייטים נאסרו ואחרים הוצאו לעבודות כפייה.

קיבארט הייתה ברצועת 25 הקילומטרים הסמוכים לגבול הגרמני, שלגביה ניתנה הוראה של הגיסטאפו להשמדה מוקדמת של היהודים. ב-9 ביולי הוצאו מקיבארט כל הגברים היהודים בני 16 ומעלה ורוכזו יחד עם הגברים היהודים מוירבאלן במבני אחוזה מצפון לוירבאלן. ב- 10 ביולי, ט"ו בתמוז תש"א, נרצחו כולם באתר תעלות נגד טנקים מימי הסובייטים ונקברו שם בקברי אחים.

הנשים והילדים הועברו לגיטו בוירבאלן ונלקחו לעבודות כפייה בסביבה. בסוף יולי או ראשית אוגוסט 1941 נרצחו כל הנשים שלא שימשו ככוח עבודה, וב-11 בספטמבר, י"ט באלול תש"א, נרצחו בתעלות ונטמנו במקום כל שאר הנשים והילדים.

אחרי המלחמה הוקמו מצבות על הקברים.

יוסף רוזין, מיוצאי קיבארט, שפעל בימי המלחמה כפרטיזן ביערות ליטא וביילורוסיה, היה מראשוני העולים לארץ ישראל אחרי המלחמה, וחיבר ספר זכרון לקהילת קיבארט.