חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פון

פון PUNIA

עיירה במחוז אליטוס (ALYTUS), דרום ליטא.


פון שוכנת על שפת הנהר ניימן כ-13 ק"מ מצפון מזרח לאליטוס. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפון 15 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ימים ספורים אחרי מתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את ליטא כולה. ליטאים לאומנים השתלטו על פון, התנכלו ליהודים ופיקחו על ביצוע הגזרות שגזרו עליהם הגרמנים. ביום ששי ו' באלול תש"א, 29 באוגוסט 1941, הובאו רוב יהודי פון לעיירה בוטרימנץ (BUTRIMONYS) ורוכזו בגיטו של שני רחובות קטנים וצרים עם יהודי בוטרימץ והסביבה. בלילה שבין 7 ל-8 בספטמבר הוצאו כל היהודים מהגיטו לחצר המשטרה, ולשם הובאו גם היהודים שנותרו בפון, וביום שלישי 9 בספטמבר, י"ז באלול תש"א, הובלו לקאלודז' (KALUDZIAI) ונורו לבורות חפורים מראש ובהם נטמנו.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
127364
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

בוטרימנץ BUTRIMONYS

(באלטרימנץ, בוטרימוניס)


עיירה במחוז אליטוס (ALYTUS), דרום ליטא.


בוטרימנץ שוכנת על הגבעה שעליה הקים נפוליון ביצורים בעת מלחמתו נגד רוסיה (1812). ובעבר הייתה בבעלותן של משפחות אצילים.


הקהילה היהודית

הקהילה היהודית בעיירה היתה מן הראשונות בליטא, ולה בית כנסת, ורבנים כיהנו שם ברציפות. הרב האחרון היה ר' אברהם משה ויטקינד בעל "תוספות ראם".

לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה במקום ישיבה קטנה, ולמדו בה גם תלמידים מהעיירות הסמוכות.

בימי ליטא העצמאית (1918 - 1940) היו בקהילה כ-200 משפחות יהודיות בתוך אוכלוסיה כללית של 1,631 נפש. אז נפתחו בתי ספר עממיים יהודיים, ביניהם בית ספר עברי מרשת "תרבות", "חדרים", חברות ש"ס ועוד.

בין מוסדות הצדקה היו: "ביקור חולים", "לינת צדק", "הכנסת כלה", ו"הכנסת אורחים".

פרנסתם היהודים בעיירה היתה על המסחר, הרוכלות והמלאכה. היו ביניהם גם גננים, ירקנים וחוכרי בוסתנים. בבנק העממי היהודי היו 230 חברים, והיה לו תפקיד מרכזי בכלכלת בוטרימנץ.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה רוב הנוער היהודי בתנועות נוער ציוניות, רבים מהם עלו לארץ ישראל.

בשנת 1939 חיו בבוטרימנץ 848 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ימים אחדים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכנס הצבא הגרמני לעיירה. מיד עם פרוץ המלחמה החלו ליטאים מקומיים, וביניהם חברי אגודת הקלעים, מן הלאומנים הקיצוניים, להטריד את היהודים. עם כניסת הצבא הגרמני גברו התנכלויותיהם והם פגעו ביהודים ברכוש ובנפש. כנופיית הליטאים, חמושה ומאורגנת, העמידה עצמה לרשות הגרמנים כמפקדת עזר. מפקד המשטרה המקומית היה שותף להתעללות ביהודים.

כבר בימים הראשונים לכיבוש נעצרו כמה יהודים מבין המשכילים, הם צורפו לקבוצת שבויים רוסיים ונורו למוות בידי החיילים הגרמנים שהובילו אותם לעיר המחוז אליטה. שאר הגברים בעיירה נלקחו מדי בוקר לעבודות כפייה משפילות.

אנשי ממשל ואנשי צבא גרמנים באו לעיירה בראשית יולי וקיבצו בעזרת השוטרים הליטאים את כל היהודים בבית המדרש. שם אילצו אותם לחלל את ספרי התורה ולהעלותם באש. על פי פקודת הגרמנים הוצאו כל היהודים, כולל נשים וילדים, לעבודות חקלאיות אצל האיכרים בסביבה.

בראשית חודש אוגוסט 1941 ניתנה הוראה ליהודים ששהו אצל האיכרים לחזור לעיירה. ב-12 באוגוסט 1941 הובלו 83 גברים ו-17 נשים לגיטו בעיר המחוז אליטה וכעבור ימים ספורים נשלחו לשם משפחות שלמות. אור ליום 22 באוגוסט הקיפו שוטרים ליטאים וסתם בריונים את בתי היהודים בעיירה ועצרו 100 גברים ו-15 נשים. הם הופשטו, נקשרו זה לזה והובלו לאליטה.

ביום 29 באוגוסט הובאו לבוטרימנץ יהודים מן העיירה פון (PUNIA), ובאותו היום נצטוו כל היהודים להתאסף בכיכר העיר. שם הופרדו מהם הצעירים והצעירות, הופשטו והובלו לאליטוס. שאר היהודים רוכזו בשני רחובות בעיירה, שהיו לגיטו.

ב-7 בספטמבר 1941 הביאו הגרמנים יהודים מעיירות הסביבה לחצר תחנת המשטרה של בוטרימנמץ. ב-9 בספטמבר צרפו אותם ליהודי המקום והביאום לקצהו של אחד מרחובות הגיטו, שבו היו שני בורות חפורים. המבוגרים נורו לתוך הבור הגדול והילדים נדחפו לתוך הבור האחר ואז ירו בהם. רובם נקברו חיים.

באותו יום, י"ז באלול תש"א, נרצחו בבוטרימנץ 960 מבוגרים ו-500 ילדים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

חיי הקהילה לא חודשו במקום אחרי המלחמה ואין בה יהודים.

באתרי הרצח הוקמו 2 אנדרטאות לקורבנות השואה ובשנת 2003 הן חודשו.

בבית העלמין היהודי נותרו כ - 550 מצבות. בשנת 2003 המקום נוקה וטופל והוקף בגדר. כן נקבע בו שער נעול.

אליטוס Alytous

(בפי היהודים: אליטה, ברוסית: OLITA)

עיר מחוז על גדות הנהר ניימן, דרום ליטא.


בימי הביניים עברו דרכי האבירים של מסדרי הצלבנים באליטוס וסביבתה. מסוף המאה ה- 14 היה המקום חלק מהנסיכות הגדולה של ליטא ואחר כך - בממלכת פולין-ליטא. ב- 1581 היתה אליטוס לעיר ולמרכז כלכלי. בסוף המאה ה- 18, עם החלוקה השלישית של פולין סופח המחוז לרוסיה ועד למלחמת העולם הראשונה היה חלקה המערבי של העיר שייך לפולין והמזרחי לרוסיה. בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם התאחדו שני חלקיה לעיר מחוז אחת.


הקהילה היהודית

הקהילה היהודית באליטוס היתה מהראשונות בליטא. בבית העלמין נמצאו מצבות מהמאה ה- 16. ב- 1765 ישבו בה 360 יהודים משלמי מס גולגולת. ב- 1897 חיו בקהילה 482 יהודים (33 אחוזים מכלל האוכלוסיה) ובשנת 1923 הגיע מספרם ל- 5,000 איש בקירוב.

עד לאיחוד שני חלקי העיר היו בה שתי קהילות נפרדות ולכל קהילה רב משלה. הרב האחרון שכיהן בקהילה (המאוחדת) היה ר' יהודה יבלונסקי.

בימי ליטא העצמאית היו יהודי אליטוס מהראשונים שהתארגנו במסגרת האוטונומיה שנתנו השלטונות ליהודים. בראשם עמד חיים קרצ'מר לימים יושב-ראש ועד הקהילה. מוסדות הקהילה כללו: בית ספר עממי ותיכוני מרשת "תרבות", "חדרים", ישיבה וספרייה גדולה.

לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בסביבות אליטוס יהודים בעלי אחוזות. בימי ליטא העצמאית נושלו חלק מהם מאדמותיהם וקצתם עסקו אחר כך בגידול ירקות ובגינון.

רוב יהודי העיר התפרנסו ממסחר. בבעלות יהודים היו רוב בתי העסק וכשלושים בתי מלאכה ותעשיות זעירות (ביניהם שתי טחנות קמח ושתי מנסרות). יהודים רבים עבדו כספקים לצבא.

גם ענף הקייט שימש מקור פרנסה לעשרות משפחות יהודיות.

במקום פעלו שני בנקים של היהודים: הבנק העממי, ובנק פרטי.

פעילות ציונית רבה היתה באליטוס, היו בעיר סניפים של כל המפלגות הציוניות, סניף של ה"חלוץ", ושל תנועות נוער ציוניות אחרות. בני נוער רבים עלו לארץ ישראל.

יהודים היו פעילים גם במפלגה הקומוניסטית.

בשנת 1941 חיו באליטוס כ- 4,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. באליטוס הקימו הסובייטים קסרקטינים ונמל תעופה צבאי גדול.

ביום הראשון לפרוץ מלחמת גרמניה-ברית המועצות (22 ביוני 1941) הפציץ חיל האוויר הגרמני את העיר. בתים רבים עלו באש ויהודים רבים נהרגו. ליטאים לאומנים חמושים התארגנו בעיר ואיימו על הכפריים שלא יסתירו יהודים. אחרי כיבוש העיר בידי הצבא הגרמני, פנו אותם ליטאים למושל הצבאי הגרמני של העיר והתנדבו "לטהר" את האיזור מתושבים בלתי רצויים. ה-EINSATZGRUPPEN "עוצבות המבצע" שהתלוו אל הצבא הגרמני במטרה להשמיד יהודים (כיסודות עויינים לרייך) גייסו כוחות מקומיים לביצוע תכניתם ונסתייעו בליטאים הלאומנים.

הממשל הצבאי של ליטא הכבושה הטיל הגבלות על היהודים ברוח חוקי הגזע הנאציים. גיטו יהודי נתחם באיזור הדל ביותר של העיר. תנאי רעב, מאסרים תכופים, התעללויות ורציחות הכבידו על קיום חיים מאורגנים בגיטו.

באמצע חדש אוגוסט 1941 נלקחו יהודי אליטוס ליער סמוך לעיר ושם נורו לתוך בורות, שחפרו שבויי מלחמה סובייטים.

באותו מקום נרצחו גם כ-1,000 יהודים מהסביבה, שהובאו תחילה לבית הסוהר של אליטוס. בין 13 באוגוסט ל-9 בספטמבר 1941 נרצחו שם 2,229 יהודים מאליטוס והסביבה. הם נורו בידי גרמנים, ובידי שוטרי העזר הליטאים.

ידוע על שלושה אתרי רצח בסביבת אליטוס, שבהם הוצאו להורג יהודים, קומוניסטים ושבויי מלחמה: בעיר עצמה נורו 42 גברים יהודים ביום 23 ביוני 1941.

ביער הסמוך לעיר, במקום בו היו קסרקטינים של הצבא האדום נרצחו בין יולי 1941 לאפריל 1943 כ-35,000 אנשים, רובם שבויי מלחמה.

באותו המקום נרצחו בין חודש מאי 1943 ליוני 1944 כ-60,000 - 70,000 גברים נשים וילדים, רובם מפונים מהאיזורים המזרחיים של ברית המועצות.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה פנו שרידי הקהילה היהודית באליטוס אל השלטונות בבקשה להנציח את הנרצחים. רק בשנת 1959, אחרי שנים של הזנחה, טיפלו השלטונות הסובייטים בקברי האחים באתר הרצח והציבו שם מצבת זכרון ועליה כתובת האומרת, ששם הובאו לקבורה אזרחים סובייטים ושבויי מלחמה, קרבנות הרוצחים הנאצים.

חיי היהודים לא חודשו אחרי המלחמה במקום ואין בה יהודים.

נותר מבנה בית המדרש והוא משמש כמחסן למלח.יש עליו שלט ביידיש המציין שהיה במקום בעבר בית מדרש.

בעיירה היו שני בתי עלמין יהודיים.אחד נהרס לגמרי והשני שרד.בשנת 1990 הוא הוקף בגדר ונקבע בו שער נעול.בבית העלמין נותרו מספר מצבות.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי פון
פון PUNIA

עיירה במחוז אליטוס (ALYTUS), דרום ליטא.


פון שוכנת על שפת הנהר ניימן כ-13 ק"מ מצפון מזרח לאליטוס. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפון 15 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ימים ספורים אחרי מתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את ליטא כולה. ליטאים לאומנים השתלטו על פון, התנכלו ליהודים ופיקחו על ביצוע הגזרות שגזרו עליהם הגרמנים. ביום ששי ו' באלול תש"א, 29 באוגוסט 1941, הובאו רוב יהודי פון לעיירה בוטרימנץ (BUTRIMONYS) ורוכזו בגיטו של שני רחובות קטנים וצרים עם יהודי בוטרימץ והסביבה. בלילה שבין 7 ל-8 בספטמבר הוצאו כל היהודים מהגיטו לחצר המשטרה, ולשם הובאו גם היהודים שנותרו בפון, וביום שלישי 9 בספטמבר, י"ז באלול תש"א, הובלו לקאלודז' (KALUDZIAI) ונורו לבורות חפורים מראש ובהם נטמנו.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליטא
אליטוס
בוטרימנץ
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
אליטוס Alytous

(בפי היהודים: אליטה, ברוסית: OLITA)

עיר מחוז על גדות הנהר ניימן, דרום ליטא.


בימי הביניים עברו דרכי האבירים של מסדרי הצלבנים באליטוס וסביבתה. מסוף המאה ה- 14 היה המקום חלק מהנסיכות הגדולה של ליטא ואחר כך - בממלכת פולין-ליטא. ב- 1581 היתה אליטוס לעיר ולמרכז כלכלי. בסוף המאה ה- 18, עם החלוקה השלישית של פולין סופח המחוז לרוסיה ועד למלחמת העולם הראשונה היה חלקה המערבי של העיר שייך לפולין והמזרחי לרוסיה. בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם התאחדו שני חלקיה לעיר מחוז אחת.


הקהילה היהודית

הקהילה היהודית באליטוס היתה מהראשונות בליטא. בבית העלמין נמצאו מצבות מהמאה ה- 16. ב- 1765 ישבו בה 360 יהודים משלמי מס גולגולת. ב- 1897 חיו בקהילה 482 יהודים (33 אחוזים מכלל האוכלוסיה) ובשנת 1923 הגיע מספרם ל- 5,000 איש בקירוב.

עד לאיחוד שני חלקי העיר היו בה שתי קהילות נפרדות ולכל קהילה רב משלה. הרב האחרון שכיהן בקהילה (המאוחדת) היה ר' יהודה יבלונסקי.

בימי ליטא העצמאית היו יהודי אליטוס מהראשונים שהתארגנו במסגרת האוטונומיה שנתנו השלטונות ליהודים. בראשם עמד חיים קרצ'מר לימים יושב-ראש ועד הקהילה. מוסדות הקהילה כללו: בית ספר עממי ותיכוני מרשת "תרבות", "חדרים", ישיבה וספרייה גדולה.

לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בסביבות אליטוס יהודים בעלי אחוזות. בימי ליטא העצמאית נושלו חלק מהם מאדמותיהם וקצתם עסקו אחר כך בגידול ירקות ובגינון.

רוב יהודי העיר התפרנסו ממסחר. בבעלות יהודים היו רוב בתי העסק וכשלושים בתי מלאכה ותעשיות זעירות (ביניהם שתי טחנות קמח ושתי מנסרות). יהודים רבים עבדו כספקים לצבא.

גם ענף הקייט שימש מקור פרנסה לעשרות משפחות יהודיות.

במקום פעלו שני בנקים של היהודים: הבנק העממי, ובנק פרטי.

פעילות ציונית רבה היתה באליטוס, היו בעיר סניפים של כל המפלגות הציוניות, סניף של ה"חלוץ", ושל תנועות נוער ציוניות אחרות. בני נוער רבים עלו לארץ ישראל.

יהודים היו פעילים גם במפלגה הקומוניסטית.

בשנת 1941 חיו באליטוס כ- 4,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. באליטוס הקימו הסובייטים קסרקטינים ונמל תעופה צבאי גדול.

ביום הראשון לפרוץ מלחמת גרמניה-ברית המועצות (22 ביוני 1941) הפציץ חיל האוויר הגרמני את העיר. בתים רבים עלו באש ויהודים רבים נהרגו. ליטאים לאומנים חמושים התארגנו בעיר ואיימו על הכפריים שלא יסתירו יהודים. אחרי כיבוש העיר בידי הצבא הגרמני, פנו אותם ליטאים למושל הצבאי הגרמני של העיר והתנדבו "לטהר" את האיזור מתושבים בלתי רצויים. ה-EINSATZGRUPPEN "עוצבות המבצע" שהתלוו אל הצבא הגרמני במטרה להשמיד יהודים (כיסודות עויינים לרייך) גייסו כוחות מקומיים לביצוע תכניתם ונסתייעו בליטאים הלאומנים.

הממשל הצבאי של ליטא הכבושה הטיל הגבלות על היהודים ברוח חוקי הגזע הנאציים. גיטו יהודי נתחם באיזור הדל ביותר של העיר. תנאי רעב, מאסרים תכופים, התעללויות ורציחות הכבידו על קיום חיים מאורגנים בגיטו.

באמצע חדש אוגוסט 1941 נלקחו יהודי אליטוס ליער סמוך לעיר ושם נורו לתוך בורות, שחפרו שבויי מלחמה סובייטים.

באותו מקום נרצחו גם כ-1,000 יהודים מהסביבה, שהובאו תחילה לבית הסוהר של אליטוס. בין 13 באוגוסט ל-9 בספטמבר 1941 נרצחו שם 2,229 יהודים מאליטוס והסביבה. הם נורו בידי גרמנים, ובידי שוטרי העזר הליטאים.

ידוע על שלושה אתרי רצח בסביבת אליטוס, שבהם הוצאו להורג יהודים, קומוניסטים ושבויי מלחמה: בעיר עצמה נורו 42 גברים יהודים ביום 23 ביוני 1941.

ביער הסמוך לעיר, במקום בו היו קסרקטינים של הצבא האדום נרצחו בין יולי 1941 לאפריל 1943 כ-35,000 אנשים, רובם שבויי מלחמה.

באותו המקום נרצחו בין חודש מאי 1943 ליוני 1944 כ-60,000 - 70,000 גברים נשים וילדים, רובם מפונים מהאיזורים המזרחיים של ברית המועצות.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה פנו שרידי הקהילה היהודית באליטוס אל השלטונות בבקשה להנציח את הנרצחים. רק בשנת 1959, אחרי שנים של הזנחה, טיפלו השלטונות הסובייטים בקברי האחים באתר הרצח והציבו שם מצבת זכרון ועליה כתובת האומרת, ששם הובאו לקבורה אזרחים סובייטים ושבויי מלחמה, קרבנות הרוצחים הנאצים.

חיי היהודים לא חודשו אחרי המלחמה במקום ואין בה יהודים.

נותר מבנה בית המדרש והוא משמש כמחסן למלח.יש עליו שלט ביידיש המציין שהיה במקום בעבר בית מדרש.

בעיירה היו שני בתי עלמין יהודיים.אחד נהרס לגמרי והשני שרד.בשנת 1990 הוא הוקף בגדר ונקבע בו שער נעול.בבית העלמין נותרו מספר מצבות.
בוטרימנץ BUTRIMONYS

(באלטרימנץ, בוטרימוניס)


עיירה במחוז אליטוס (ALYTUS), דרום ליטא.


בוטרימנץ שוכנת על הגבעה שעליה הקים נפוליון ביצורים בעת מלחמתו נגד רוסיה (1812). ובעבר הייתה בבעלותן של משפחות אצילים.


הקהילה היהודית

הקהילה היהודית בעיירה היתה מן הראשונות בליטא, ולה בית כנסת, ורבנים כיהנו שם ברציפות. הרב האחרון היה ר' אברהם משה ויטקינד בעל "תוספות ראם".

לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה במקום ישיבה קטנה, ולמדו בה גם תלמידים מהעיירות הסמוכות.

בימי ליטא העצמאית (1918 - 1940) היו בקהילה כ-200 משפחות יהודיות בתוך אוכלוסיה כללית של 1,631 נפש. אז נפתחו בתי ספר עממיים יהודיים, ביניהם בית ספר עברי מרשת "תרבות", "חדרים", חברות ש"ס ועוד.

בין מוסדות הצדקה היו: "ביקור חולים", "לינת צדק", "הכנסת כלה", ו"הכנסת אורחים".

פרנסתם היהודים בעיירה היתה על המסחר, הרוכלות והמלאכה. היו ביניהם גם גננים, ירקנים וחוכרי בוסתנים. בבנק העממי היהודי היו 230 חברים, והיה לו תפקיד מרכזי בכלכלת בוטרימנץ.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה רוב הנוער היהודי בתנועות נוער ציוניות, רבים מהם עלו לארץ ישראל.

בשנת 1939 חיו בבוטרימנץ 848 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ימים אחדים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכנס הצבא הגרמני לעיירה. מיד עם פרוץ המלחמה החלו ליטאים מקומיים, וביניהם חברי אגודת הקלעים, מן הלאומנים הקיצוניים, להטריד את היהודים. עם כניסת הצבא הגרמני גברו התנכלויותיהם והם פגעו ביהודים ברכוש ובנפש. כנופיית הליטאים, חמושה ומאורגנת, העמידה עצמה לרשות הגרמנים כמפקדת עזר. מפקד המשטרה המקומית היה שותף להתעללות ביהודים.

כבר בימים הראשונים לכיבוש נעצרו כמה יהודים מבין המשכילים, הם צורפו לקבוצת שבויים רוסיים ונורו למוות בידי החיילים הגרמנים שהובילו אותם לעיר המחוז אליטה. שאר הגברים בעיירה נלקחו מדי בוקר לעבודות כפייה משפילות.

אנשי ממשל ואנשי צבא גרמנים באו לעיירה בראשית יולי וקיבצו בעזרת השוטרים הליטאים את כל היהודים בבית המדרש. שם אילצו אותם לחלל את ספרי התורה ולהעלותם באש. על פי פקודת הגרמנים הוצאו כל היהודים, כולל נשים וילדים, לעבודות חקלאיות אצל האיכרים בסביבה.

בראשית חודש אוגוסט 1941 ניתנה הוראה ליהודים ששהו אצל האיכרים לחזור לעיירה. ב-12 באוגוסט 1941 הובלו 83 גברים ו-17 נשים לגיטו בעיר המחוז אליטה וכעבור ימים ספורים נשלחו לשם משפחות שלמות. אור ליום 22 באוגוסט הקיפו שוטרים ליטאים וסתם בריונים את בתי היהודים בעיירה ועצרו 100 גברים ו-15 נשים. הם הופשטו, נקשרו זה לזה והובלו לאליטה.

ביום 29 באוגוסט הובאו לבוטרימנץ יהודים מן העיירה פון (PUNIA), ובאותו היום נצטוו כל היהודים להתאסף בכיכר העיר. שם הופרדו מהם הצעירים והצעירות, הופשטו והובלו לאליטוס. שאר היהודים רוכזו בשני רחובות בעיירה, שהיו לגיטו.

ב-7 בספטמבר 1941 הביאו הגרמנים יהודים מעיירות הסביבה לחצר תחנת המשטרה של בוטרימנמץ. ב-9 בספטמבר צרפו אותם ליהודי המקום והביאום לקצהו של אחד מרחובות הגיטו, שבו היו שני בורות חפורים. המבוגרים נורו לתוך הבור הגדול והילדים נדחפו לתוך הבור האחר ואז ירו בהם. רובם נקברו חיים.

באותו יום, י"ז באלול תש"א, נרצחו בבוטרימנץ 960 מבוגרים ו-500 ילדים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

חיי הקהילה לא חודשו במקום אחרי המלחמה ואין בה יהודים.

באתרי הרצח הוקמו 2 אנדרטאות לקורבנות השואה ובשנת 2003 הן חודשו.

בבית העלמין היהודי נותרו כ - 550 מצבות. בשנת 2003 המקום נוקה וטופל והוקף בגדר. כן נקבע בו שער נעול.