חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי נאיירה

Najera

Najara, Nagara, Naiera

 

Town in the region of La Rioja, N. Spain.

Najera in La Rioja is located unfar from the city of Burgos and constituted a large and distinguished aljamas (al-Jamāʿa – self-governing Jewish community) in the Kingdom of Navarre respectively Castile.

 

21st Century

The town of Najera has been studied for its Medieval epoch from the millennium until the 16th century. Two Jewish quarters were recorded. One area was within the town of Najera while the other elevated on the hill of Malpica. Sources as textual documentation and architecture were used thereby.

Letters found in the Cairo Genizah first in the 1930s refer to the town of Najera. The script of the letters are Sephardic written around the 11th century. The figures described in the letters had originally come from Narbonne in France to Najera.


History

Najera had an old and important community which maintained relations with the Babylonian Geonim. Letters from the community have been found in the Cairo Genizah. As early as the beginning of the 11th century, the community enjoyed a fuero (municipal charter), which later served as a model for similar grants of privileges to other localities. The blood price for a Jew as specified in the charter was equal to that paid for killing a knight or a member of the clergy. The charter was ratified in 1136 by Alfonso VII, and in the 13th century was included in the fuero of Castile. The Jewish quarter of Najera was located near the city wall and the marketplace in the southern part of the city, and remains of the synagogue have been discovered there. The Jews of Najera owned land and vineyards in the vicinity of the city. The importance of the community toward the end of the 13th century is shown by the tax levied upon it, which amounted in 1290 to 30,318 (according to another source 24,106) maravedis.

In 1360, during the civil war between Peter the Cruel and Henry of Trastamara, Henry's supporters attacked the Jews in Najera and many were killed. The community suffered once more at the time of Peter's victory over Henry in 1367 near Najera. During the 15th century the position of the community in Najera, as well as of the others in the Kingdom, deteriorated, although at the beginning of the century some Jews still owned land and real estate in the old city. During the war against Granada a special levy of 18 1/2 gold castellanos was imposed on the Jews of Najera, San Millan de la Cogolla, and Canas. No details are known about the fate of the community at the time of the expulsion of the Jews from Spain in 1492.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
124771
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
NAJARA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה נג'ארה קשור בשמה של העיירה נג'ארה, הידועה גם בשמות נגרה ונאירה, אשר בקסטיליה, ספרד. הקהילה היהודית המקומית קיימה קשרים עם הגאונים בישיבות בבל החל מן המאה ה-7 ועד המאה ה-11.

נג'ארה הוא שמה של משפחה של רבנים ומקובלים מארץ ישראל וסוריה שמקורה בעיר נג'ארה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי נג'ארה כוללים את הפייטן והמשורר יליד סוריה ישראל בן משה נג'ארה (1625-1555) אשר כיהן כרב בעיר עזה, ארץ ישראל.

Castilla and León

Castilla y León

A a region of northwestern Spain. The medieval Kingdom of Castille united with the medieval Kingdom of Aragon to establish the modern Spanish State. 

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.

זאמורה

עיר בצפון מערב ספרד.

מן הוותיקות בקהילות ספרד. הרובע היהודי העתיק שכן מחוץ לעיר סמוך לחומה; שם היו גם בית הכנסת ובית העלמין. בתקופת קיומה של הקהילה היו שלושה בתי כנסת.

בכנס נוצרי שנערך בעיר ב-1313 נתקבלה שורה של החלטות נגד יהודים, ביניהן גזירת הטלאי הצהוב, תשלום מעשר לכנסיה, הגבלת שיעור הריבית והעברת בתי-כנסת חדשים לרשות המדינה.

אין ידיעות על גורל הקהילה בגזירות קנ"א (1391) אך ודאי היו גם בה מקרים רבים של שמד.

בשנים 1480-1470 פעל במקום ר' יצחק בן משה עראמה וב-1485 נדון למוות המקובל שאול סבה בנסיבות שלא הובררו עד היום. ב-1490 הועלתה לפני המלך תביעה נדירה של יהודיה מבנות-המקום נגד אחד יעקב בן מאיר שסירב לשאתה לאישה לאחר מעשה.

יחד עם קהילת סביליה תרמו יהודי-זאמורה לפדיון שבויים במאלאגה והשתתפו בהוצאות המלחמה נגד גראנאדה.

ב-1492 עברו מגורשי זאמורה לפורטוגאל. רכושם נמסר לתובע של סאראגוסה. בסוף אותה השנה חזרו דרך זאמורה יהודים שהחליטו לקבל את עול הנצרות.

מבין גולי העיר התפרסמו במאה ה-16 יעקב בן חביב ולוי בן חביב בשל פעילותם במרכזים יהודיים באימפריה העותמאנית.

טודלה

עיר בצפון ספרד.

הקהילה הוותיקה ביותר בנאווארה, מולדתם של יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא (בסוף המאה ה-11). בתקופה המוסלמית עד 1115 עסקו יהודי המקום בחקלאות ובמסחר והיו ביניהם גם צורפי כסף, זהב, וסוחרי עבדים. הקהילה הגיעה לשיא פריחתה באמצע המאה ה-12 ואז גם יצא למסעותיו בן המקום בנימין מטודלה.

ב-1170 העניק המלך סאנצ'ו "החכם" זכויות מיוחדות ליהודים בתנאי שידאגו לצורכי המצודה בעיר, שאמורה היתה לשמש להם מקלט בעת סכנה. מצבם הורע במחצית הראשונה של המאה ה-13, כאשר העיר עברה זמנית לשלטון הצרפתים, ועם זאת קלטה פליטים רבים מצרפת אחרי גירוש 1306.

במאה ה-14 התרגשו על הקהילה פורענויות מידי "הרועים" וצבאות שני הצדדים במלחמת האחים פדרו האכזר ואנריקו מטראסטאמארה. עם זאת היו בה אישים בעלי שיעור-קומה דוגמת ר' יוסף אוראבואנה, רופא המלך, ר' שם טוב בן יצחק שפרוט, שהשתתף בוויכוח פמפלונה (1375), והצייר חואן דה לוי מן האנוסים, שציוריו מעטרים את קירות הכנסיה המקומית.

הקהילה לא נפגעה ב-1391, אך הירידה נמשכה והחריפה אחרי מגיפת-דבר בשנות השלושים. בגירוש ספרד הגיעו לטודלה כ-2,000 פליטים ועל קהילות נאווארה הקיץ הקץ ב-1498. ב- 1521 תמכו "הנוצרים החדשים" בטודלה בפלישת הצרפתים ונתנו את הדין אחרי התבוסה; רשימת הנידונים למוות היתה תלויה בקתדראלה המקומית עד סוף המאה ה-18.

בורגוס

עיר בצפון ספרד.

בסביבת העיר ישבו יהודים כבר במאה ה-10 ובמאה ה-13 היתה גדול המרכזים היהודיים בצפון קאסטיליה עם כ-150 משפחות סוחרים, מוכסים, רופאים, בעלי קרקעות וכרמים. השלטונות המקומיים סייעו לקהילה באכיפת התקנות, עד כדי הטלת קנסות על העבריינים. במחצית השנייה של המאה פעל בה המקובל ר' משה בן שלמה בן שמעון, מתלמידיו של ר' יעקב הכהן, ובסביבה התגוררו מקובלים רבים. במלחמה על כתר קאסטיליה (1368-1366) תמכו היהודים באחד הצדדים ונאלצו לשלם כופר עצום כאשר נפלה העיר בידי הצד השני; בפעם השנייה גם תקפו את אויבם בכוח הנשק ונכנעו רק לאחר שנהרסו חומות המצודה. בגזרות קנ"א (1391) מצאו יהודים מקלט בבתי סוחרים נוצריים ומיעוטם מתו על קידוש השם. המומרים התרכזו ברובע מיוחד; רבים אחרים השתמדו ב- 1414 בלחץ הנזיר הדומיניקאני ויסנטה פרר. לקראת סוף המאה נגבו מן הקהילה כספים רבים למלחמה עם מעוז המאורים האחרון גראנאדה ונאסר על היהודים לעסוק במסחר; ההגבלות שהוטלו עליהם היו קשות עד כדי כך שהעיריה נדרשה להקל עליהם. יהודי בורגוס העדיפו ברובם את השמד ולא יצאו לגלות בגירוש 1492; רק מעטים מהם הובאו לדין האינקוויזיציה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי נאיירה

Najera

Najara, Nagara, Naiera

 

Town in the region of La Rioja, N. Spain.

Najera in La Rioja is located unfar from the city of Burgos and constituted a large and distinguished aljamas (al-Jamāʿa – self-governing Jewish community) in the Kingdom of Navarre respectively Castile.

 

21st Century

The town of Najera has been studied for its Medieval epoch from the millennium until the 16th century. Two Jewish quarters were recorded. One area was within the town of Najera while the other elevated on the hill of Malpica. Sources as textual documentation and architecture were used thereby.

Letters found in the Cairo Genizah first in the 1930s refer to the town of Najera. The script of the letters are Sephardic written around the 11th century. The figures described in the letters had originally come from Narbonne in France to Najera.


History

Najera had an old and important community which maintained relations with the Babylonian Geonim. Letters from the community have been found in the Cairo Genizah. As early as the beginning of the 11th century, the community enjoyed a fuero (municipal charter), which later served as a model for similar grants of privileges to other localities. The blood price for a Jew as specified in the charter was equal to that paid for killing a knight or a member of the clergy. The charter was ratified in 1136 by Alfonso VII, and in the 13th century was included in the fuero of Castile. The Jewish quarter of Najera was located near the city wall and the marketplace in the southern part of the city, and remains of the synagogue have been discovered there. The Jews of Najera owned land and vineyards in the vicinity of the city. The importance of the community toward the end of the 13th century is shown by the tax levied upon it, which amounted in 1290 to 30,318 (according to another source 24,106) maravedis.

In 1360, during the civil war between Peter the Cruel and Henry of Trastamara, Henry's supporters attacked the Jews in Najera and many were killed. The community suffered once more at the time of Peter's victory over Henry in 1367 near Najera. During the 15th century the position of the community in Najera, as well as of the others in the Kingdom, deteriorated, although at the beginning of the century some Jews still owned land and real estate in the old city. During the war against Granada a special levy of 18 1/2 gold castellanos was imposed on the Jews of Najera, San Millan de la Cogolla, and Canas. No details are known about the fate of the community at the time of the expulsion of the Jews from Spain in 1492.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בורגוס
טודלה
זאמורה
גראנאדה
קהיר
קסטיליה-ליאון
בורגוס

עיר בצפון ספרד.

בסביבת העיר ישבו יהודים כבר במאה ה-10 ובמאה ה-13 היתה גדול המרכזים היהודיים בצפון קאסטיליה עם כ-150 משפחות סוחרים, מוכסים, רופאים, בעלי קרקעות וכרמים. השלטונות המקומיים סייעו לקהילה באכיפת התקנות, עד כדי הטלת קנסות על העבריינים. במחצית השנייה של המאה פעל בה המקובל ר' משה בן שלמה בן שמעון, מתלמידיו של ר' יעקב הכהן, ובסביבה התגוררו מקובלים רבים. במלחמה על כתר קאסטיליה (1368-1366) תמכו היהודים באחד הצדדים ונאלצו לשלם כופר עצום כאשר נפלה העיר בידי הצד השני; בפעם השנייה גם תקפו את אויבם בכוח הנשק ונכנעו רק לאחר שנהרסו חומות המצודה. בגזרות קנ"א (1391) מצאו יהודים מקלט בבתי סוחרים נוצריים ומיעוטם מתו על קידוש השם. המומרים התרכזו ברובע מיוחד; רבים אחרים השתמדו ב- 1414 בלחץ הנזיר הדומיניקאני ויסנטה פרר. לקראת סוף המאה נגבו מן הקהילה כספים רבים למלחמה עם מעוז המאורים האחרון גראנאדה ונאסר על היהודים לעסוק במסחר; ההגבלות שהוטלו עליהם היו קשות עד כדי כך שהעיריה נדרשה להקל עליהם. יהודי בורגוס העדיפו ברובם את השמד ולא יצאו לגלות בגירוש 1492; רק מעטים מהם הובאו לדין האינקוויזיציה.
טודלה

עיר בצפון ספרד.

הקהילה הוותיקה ביותר בנאווארה, מולדתם של יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא (בסוף המאה ה-11). בתקופה המוסלמית עד 1115 עסקו יהודי המקום בחקלאות ובמסחר והיו ביניהם גם צורפי כסף, זהב, וסוחרי עבדים. הקהילה הגיעה לשיא פריחתה באמצע המאה ה-12 ואז גם יצא למסעותיו בן המקום בנימין מטודלה.

ב-1170 העניק המלך סאנצ'ו "החכם" זכויות מיוחדות ליהודים בתנאי שידאגו לצורכי המצודה בעיר, שאמורה היתה לשמש להם מקלט בעת סכנה. מצבם הורע במחצית הראשונה של המאה ה-13, כאשר העיר עברה זמנית לשלטון הצרפתים, ועם זאת קלטה פליטים רבים מצרפת אחרי גירוש 1306.

במאה ה-14 התרגשו על הקהילה פורענויות מידי "הרועים" וצבאות שני הצדדים במלחמת האחים פדרו האכזר ואנריקו מטראסטאמארה. עם זאת היו בה אישים בעלי שיעור-קומה דוגמת ר' יוסף אוראבואנה, רופא המלך, ר' שם טוב בן יצחק שפרוט, שהשתתף בוויכוח פמפלונה (1375), והצייר חואן דה לוי מן האנוסים, שציוריו מעטרים את קירות הכנסיה המקומית.

הקהילה לא נפגעה ב-1391, אך הירידה נמשכה והחריפה אחרי מגיפת-דבר בשנות השלושים. בגירוש ספרד הגיעו לטודלה כ-2,000 פליטים ועל קהילות נאווארה הקיץ הקץ ב-1498. ב- 1521 תמכו "הנוצרים החדשים" בטודלה בפלישת הצרפתים ונתנו את הדין אחרי התבוסה; רשימת הנידונים למוות היתה תלויה בקתדראלה המקומית עד סוף המאה ה-18.
זאמורה

עיר בצפון מערב ספרד.

מן הוותיקות בקהילות ספרד. הרובע היהודי העתיק שכן מחוץ לעיר סמוך לחומה; שם היו גם בית הכנסת ובית העלמין. בתקופת קיומה של הקהילה היו שלושה בתי כנסת.

בכנס נוצרי שנערך בעיר ב-1313 נתקבלה שורה של החלטות נגד יהודים, ביניהן גזירת הטלאי הצהוב, תשלום מעשר לכנסיה, הגבלת שיעור הריבית והעברת בתי-כנסת חדשים לרשות המדינה.

אין ידיעות על גורל הקהילה בגזירות קנ"א (1391) אך ודאי היו גם בה מקרים רבים של שמד.

בשנים 1480-1470 פעל במקום ר' יצחק בן משה עראמה וב-1485 נדון למוות המקובל שאול סבה בנסיבות שלא הובררו עד היום. ב-1490 הועלתה לפני המלך תביעה נדירה של יהודיה מבנות-המקום נגד אחד יעקב בן מאיר שסירב לשאתה לאישה לאחר מעשה.

יחד עם קהילת סביליה תרמו יהודי-זאמורה לפדיון שבויים במאלאגה והשתתפו בהוצאות המלחמה נגד גראנאדה.

ב-1492 עברו מגורשי זאמורה לפורטוגאל. רכושם נמסר לתובע של סאראגוסה. בסוף אותה השנה חזרו דרך זאמורה יהודים שהחליטו לקבל את עול הנצרות.

מבין גולי העיר התפרסמו במאה ה-16 יעקב בן חביב ולוי בן חביב בשל פעילותם במרכזים יהודיים באימפריה העותמאנית.
גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

Castilla and León

Castilla y León

A a region of northwestern Spain. The medieval Kingdom of Castille united with the medieval Kingdom of Aragon to establish the modern Spanish State. 

נג'רה
NAJARA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה נג'ארה קשור בשמה של העיירה נג'ארה, הידועה גם בשמות נגרה ונאירה, אשר בקסטיליה, ספרד. הקהילה היהודית המקומית קיימה קשרים עם הגאונים בישיבות בבל החל מן המאה ה-7 ועד המאה ה-11.

נג'ארה הוא שמה של משפחה של רבנים ומקובלים מארץ ישראל וסוריה שמקורה בעיר נג'ארה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי נג'ארה כוללים את הפייטן והמשורר יליד סוריה ישראל בן משה נג'ארה (1625-1555) אשר כיהן כרב בעיר עזה, ארץ ישראל.