חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

בלטזר, קמיל

Camil Baltazar (born Leibu Goldenstein or Leopold Goldstein) (1902-1977), poet and translator, born in Focsani, Romania, son of Herman Fischer Goldstein from Targu-Neamts. He studied in Focsani, Braila, and Bucharest, Romania, and was the first editor of the Romania libera daily. He also published in Zburătorul, Reporter and Gazeta literară. His first volume, Vecernii, was published in 1923, followed by Flaute de matase (1924); Reculegeri in memoria mea (1925); Biblice"(1926). After the Holocaust, during which his works were forbidden by the Fascist regime in Romania, he published another eight volumes of poetry from 1947 through 1976. His translations into Romanian include works by Thomas Mann, Franz Werfel, Heinrich Mann, Ludwig Renn, Iakob Wassermann, D. H. Lawrence, Pearl Buck, Frank Baum, Bernard Shaw, Erich Maria Remarque, and John Knittel.

תאריך לידה:
1902
תאריך פטירה:
1977
מקום לידה:
פוקשאן
מקום פטירה:
בוקרשט
סוג אישיות:
Poet
מספר פריט:
120761
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
GOLDSTEIN, GOLDENSTEIN, GOLDSCHTEIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה גולדשטיין הוא "אבן זהב". גולדשטיין הוא שם משפחה שנגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה). גולדשטיין הוא מונח גרמני שפירושו "אבן בוחן", שמו של כלי שעזרתו הצורפים בודקים את איכותו של הזהב. במקרים מסויימים השם גולדשטיין הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה, הקשור בשם גולדה ("זהבה").

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי גולדשטיין כוללים את התלמודאי עזרא בן יוסף גולדשטיין (1897-1805), אשר חי בהונגריה והיה ידוע גם בכינוי "צורף"; את הפיזיקאי הגרמני אויגן גולדשטיין (1930-1850); ואת המהנדס, הארכיאולוג וההסטוריון הרוסי יליד פולין סלביאן גולדשטיין (1926-1855).

בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.

פוקשאן

Focsani

עיר בחבל מולדבה, מזרח רומניה.


קהילה יהודית התקיימה בפוקשאן מן המחצית השנייה של המאה ה-17. ב-1859 מנתה הקהילה 1,855 נפש, ובסוף המאה היו 6,000 יהודי פוקשאן רבע מכלל תושבי העיר.

באזור השופע כרמים עסקו יהודים רבים בגידול גפנים, ולמראית עין השתלבו בחיי האוכלוסיה; אולם למעשה הייתה פוקשאן מוקד של שנאת ישראל. ב-1859 היה שם נסיון של עלילת-דם, מ-1900 התחיל להופיע בעיר העתון האנטישמי "פאזניקול" וב-1910 הוכרז בפוקשאן חרם על סוחרים יהודיים.

במארס 1925 נערך בפוקשאני משפטו של מנהיג "משמר הברזל" קודריאנו על רצח מפקד משטרת יאסי. בהזדמנות זאת שדדו כנופיות אנטישמיות 300 בתים יהודיים, לרבות בית-הספר ובית-הכנסת הגדול.

ערב מלחמת-העולם השנייה היו בפוקשאני 8 בתי- כנסת, שני בתי-ספר יסודיים, גן-ילדים ומרפאה. בעיר הזאת נערך הכינוס הראשון של התנועה ליישוב ארץ-ישראל (1882).

בין רבני פוקשאני היה הסופר העברי יעקב נאכט, ובזכותו נעשתה העיר מרכז לפעילות ציונית ברומניה בשנים 1900 עד 1919.


תקופת השואה

ב-1941, בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) ישבו בפוקשאני קרוב ל-4,000 יהודים, בתוך 37,000 תושבי העיר.

בימי ממשל אנטונסקו הפרו-נאצי נאלצו הסוחרים היהודים למסור את עסקיהם לאנשי "משמר הברזל" והמסרבים שולחו למחנות-ריכוז בטארנו-ג'יו ובקאראקאל. שלושה בתי-כנסת נהרסו בידי חבלני הצבא הרומני בטענה שיסודותיהם התערערו ברעש-אדמה שארע בנובמבר 1940.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית-המועצות (ביוני 1941, ורומניה אז בת בריתה של גרמניה הנאצית) נאסרו גברים יהודים בני 16 עד 60 למשך שבועות מספר, ואחרי ששוחררו נשארו במאסר 65 בני ערובה, ביניהם הרב וראשי הקהילה. כעבור שלושה חודשים הופחת מספרם לעשרה, שהוחלפו מדי פעם על ידי יהודים אחרים. הקהילה קלטה ותמכה ביהודים שגורשו מן האיזור, ב-400 עובדי-כפייה יהודיים מדרום טראנסילבאניה וב-210 יתומים יהודים שהובאו מטראנסניסטריה באביב 1944.

בהתקרב הצבא האדום במאי 1944 גויסו כל היהודים, גברים ונשים, לחפור תעלות נגד טנקים להגנת העיר.

ב-1947 חיו בפושקאן יותר מ- 6,000 יהודים. תוך שלוש שנים ירד מספרם ל3,500, בגלל הגירה לארצות-חוץ.

בשנת 1970 ישבו בפוקשאן 150 יהודים, והיה להם בית כנסת אחד.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
בלטזר, קמיל

Camil Baltazar (born Leibu Goldenstein or Leopold Goldstein) (1902-1977), poet and translator, born in Focsani, Romania, son of Herman Fischer Goldstein from Targu-Neamts. He studied in Focsani, Braila, and Bucharest, Romania, and was the first editor of the Romania libera daily. He also published in Zburătorul, Reporter and Gazeta literară. His first volume, Vecernii, was published in 1923, followed by Flaute de matase (1924); Reculegeri in memoria mea (1925); Biblice"(1926). After the Holocaust, during which his works were forbidden by the Fascist regime in Romania, he published another eight volumes of poetry from 1947 through 1976. His translations into Romanian include works by Thomas Mann, Franz Werfel, Heinrich Mann, Ludwig Renn, Iakob Wassermann, D. H. Lawrence, Pearl Buck, Frank Baum, Bernard Shaw, Erich Maria Remarque, and John Knittel.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בוקרשט
פוקשאן
בראילה
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

פוקשאן

Focsani

עיר בחבל מולדבה, מזרח רומניה.


קהילה יהודית התקיימה בפוקשאן מן המחצית השנייה של המאה ה-17. ב-1859 מנתה הקהילה 1,855 נפש, ובסוף המאה היו 6,000 יהודי פוקשאן רבע מכלל תושבי העיר.

באזור השופע כרמים עסקו יהודים רבים בגידול גפנים, ולמראית עין השתלבו בחיי האוכלוסיה; אולם למעשה הייתה פוקשאן מוקד של שנאת ישראל. ב-1859 היה שם נסיון של עלילת-דם, מ-1900 התחיל להופיע בעיר העתון האנטישמי "פאזניקול" וב-1910 הוכרז בפוקשאן חרם על סוחרים יהודיים.

במארס 1925 נערך בפוקשאני משפטו של מנהיג "משמר הברזל" קודריאנו על רצח מפקד משטרת יאסי. בהזדמנות זאת שדדו כנופיות אנטישמיות 300 בתים יהודיים, לרבות בית-הספר ובית-הכנסת הגדול.

ערב מלחמת-העולם השנייה היו בפוקשאני 8 בתי- כנסת, שני בתי-ספר יסודיים, גן-ילדים ומרפאה. בעיר הזאת נערך הכינוס הראשון של התנועה ליישוב ארץ-ישראל (1882).

בין רבני פוקשאני היה הסופר העברי יעקב נאכט, ובזכותו נעשתה העיר מרכז לפעילות ציונית ברומניה בשנים 1900 עד 1919.


תקופת השואה

ב-1941, בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) ישבו בפוקשאני קרוב ל-4,000 יהודים, בתוך 37,000 תושבי העיר.

בימי ממשל אנטונסקו הפרו-נאצי נאלצו הסוחרים היהודים למסור את עסקיהם לאנשי "משמר הברזל" והמסרבים שולחו למחנות-ריכוז בטארנו-ג'יו ובקאראקאל. שלושה בתי-כנסת נהרסו בידי חבלני הצבא הרומני בטענה שיסודותיהם התערערו ברעש-אדמה שארע בנובמבר 1940.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית-המועצות (ביוני 1941, ורומניה אז בת בריתה של גרמניה הנאצית) נאסרו גברים יהודים בני 16 עד 60 למשך שבועות מספר, ואחרי ששוחררו נשארו במאסר 65 בני ערובה, ביניהם הרב וראשי הקהילה. כעבור שלושה חודשים הופחת מספרם לעשרה, שהוחלפו מדי פעם על ידי יהודים אחרים. הקהילה קלטה ותמכה ביהודים שגורשו מן האיזור, ב-400 עובדי-כפייה יהודיים מדרום טראנסילבאניה וב-210 יתומים יהודים שהובאו מטראנסניסטריה באביב 1944.

בהתקרב הצבא האדום במאי 1944 גויסו כל היהודים, גברים ונשים, לחפור תעלות נגד טנקים להגנת העיר.

ב-1947 חיו בפושקאן יותר מ- 6,000 יהודים. תוך שלוש שנים ירד מספרם ל3,500, בגלל הגירה לארצות-חוץ.

בשנת 1970 ישבו בפוקשאן 150 יהודים, והיה להם בית כנסת אחד.

בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.
גולדשטיין
GOLDSTEIN, GOLDENSTEIN, GOLDSCHTEIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה גולדשטיין הוא "אבן זהב". גולדשטיין הוא שם משפחה שנגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה). גולדשטיין הוא מונח גרמני שפירושו "אבן בוחן", שמו של כלי שעזרתו הצורפים בודקים את איכותו של הזהב. במקרים מסויימים השם גולדשטיין הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה, הקשור בשם גולדה ("זהבה").

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי גולדשטיין כוללים את התלמודאי עזרא בן יוסף גולדשטיין (1897-1805), אשר חי בהונגריה והיה ידוע גם בכינוי "צורף"; את הפיזיקאי הגרמני אויגן גולדשטיין (1930-1850); ואת המהנדס, הארכיאולוג וההסטוריון הרוסי יליד פולין סלביאן גולדשטיין (1926-1855).