חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קופצ'ווה

קופצובה (KAPCIAMIESTIS)

עיירה במחוז אליטוס (ALYTUS), בדרום מערב ליטא. בשנת 1516 נהיית לרכוש משפחת קפציוס (Kapocius ) ומכאן כנראה שמה . לראשונה ארבע משפחות יהודיות מוזכרות במקום במפקד האוכלוסיה של שנת 1784 ומצוין שהן עוסקות בניהול פונדקים .


העיירה שוכנת סמוך לגבול של ליטא עם פולין והשתייכה עד למלחמת העולם השנייה למחוז סייני (SEJNY, אחרי המלחמה בפולין). בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם ישבו בקופצ'ווה כ-50 משפחות יהודיות והעיירה התפרסמה בתלמידי חכמים ובמשכילים. בחדר למדו גם עברית והיה בית ספר עממי עברי ולידו ספרייה וחוג לדרמה. הרב האחרון שכיהן בקופצ'ווה היה ר' מנחם-מנדל שר. ההסטוריון אלחנן (אדוארד) ד' קלמן היה בן העיירה (1939- 1891).

פרנסת יהודי קופצ'ווה הייתה על המסחר ועל המלאכה. שלש משפחות התפרנסו מחקלאות ולרוב המשפחות היהודיות בעיירה היו גינות ירק ועצי פרי. כמה יהודים היו סוחרי יערות וכמה היו בעלי בתי חרושת בעיירה, ביניהם בית חרושת למוצרי ברזל.

פעילות ציונית החלה בקופצ'ווה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ורוב הנוער היהודי היה מאורגן בתנועת "החלוץ".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקופצ'ווה קרוב ל-200 יהודים. המשפחות הגדולות היו : חזנובסקי , סמולינסקי , אופצ'ינסקי , קופציובסקי , פרידקובסקי , לנצמן , רבינוביץ' , סמולסקי ופיק .


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות כיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ביום 22 ביוני 1941, עם מתקפתם על ברית המועצות, נכנסו הגרמנים לקופצ'ווה. יהודים ספורים הצליחו להמלט לברית המועצות. ליטאים לאומניים השתלטו על העיירה, לקחו יהודים לעבודות כפייה קשות ומשפילות, רצחו בהם ושדדו את רכושם.

ב-15 בספטמבר שולחו כל יהודי קופצ'ווה לעיירה לאזדיי (LAZDIJAI) ונכלאו בגיטו. בי"ג בחשון תש"ב, 3 בנובמבר 1941 הם נרצחו עם יהודי לאזדיי והסביבה.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה הוקמה מצבה על קבר האחים בלאזדיי.

היהודי היחידי שנשאר בעיירה אחרי המלחמה היה החייט לייזר הופמן שנפטר בשנת 1960 ונקבר במקום .

בתחילת המאה ה-21 נוקה בית הקברות היהודי שנמצא בצפון העיירה ע"י אחדים מצאצאיהם של ניצולי שואה מקופצובה. במקום גם הוקמה אנדרטה לזכר היהודים מהעיירה שניספו בשואה. רוב הקברים במקום במצב רע, אולם בחלק מהם זוהו הנקברים והכתובות על המצבות. מידע על הקברים נמצא בספר שפורסם על העיירה בשנת 2006.

בתחילת המאה ה-21 לא היו תושבים יהודים בעיירה.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
118565
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

לאזדיי LAZDIJAI

עיירה סמוכה לגבול פולין, דרום מערב ליטא.


לאזדיי שוכנת כ-40 ק"מ מדרום לעיר מריאמפול (MARIAMPOLE) וכמרחק הזה מדרום מזרח לעיר אליטוס (ALYTUS), אך בחלוקה המנהלית של האזור לפני מלחמת העולם הראשונה (1914) הייתה שייכת לעיר סייני (SEJNY). אחרי המלחמה (1918) נכללה לאזדיי בשטחה של ליטא ואילו סייני נשארה בצפון מזרח פולין.

היהודים הראשונים באו ללאזדיי במאה ה-16 בהזמנת מקים העיירה הפריץ לאזדאס. הם הוזמנו לפתח את המסחר במקום.

בית הכנסת נבנה במאה ה-19 והיה מרכז חיי הקהילה. כן היו שם בית מדרש, כמה בתי תפילה קטנים, ישיבה של כ-50 תלמידים, בית ספר עממי "יבנה" של כ-300 תלמידים וספרייה של כ- 2,000 ספרים בעברית וביידיש. בוגרי בית הספר למדו בגימנסיה העברית או בגמנסיה הליטאית של מריאמפול. בבית הכנסת ובבית המדרש היו חברות ש"ס ומשניות.

כן החזיקה הקהילה והפעילה ארגוני סעד למיניהם כגון: "לחם עניים", "עזרת חולים", גמילות חסדים וכדומה.

בין רבני לאזדיי היו: ר'אברהם צבי ב"ר מאיר בעל "דברי הברית", ר' משה ב"ר אהרון בעל "הפרד"סים", ר' צבי הירש כהנא בעל "ליקוטי רצב"א" והרב האחרון שכיהן שם היה ר' יעקב הכהן גרשטיין.

ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גורשו היהודים מן העיירה, רכושם נשדד ובתיהם נשרפו. בתום המלחמה שבו היהודים לעיירה וניסו לשקמה, אך היו נתונים לסכנת פרעות, שפרצו ברחבי ליטא עם תקומתה כמדינה עצמאית, ובהיותם באזור הגבול בין פולין לליטא סבלו גם מהסכסוך שבין שתי המדינות. משנותקה לאזדיי מהעיר סייני, שסופחה לפולין, נדלדלו מקורות הפרנסה בעיירה, ויהודים רבים היגרו למדינות שמעבר לים.

בימי ליטא העצמאית חיו בלזדיי כ-1,500 יהודים, רובם התפרנסו ממלאכה וממסחר, שעיקרו התנהל בשני ימי השוק השבועיים. כמאה משפחות יהודיות עסקו בחקלאות. כן היו בעיירה, בבעלות יהודים, שלוש טחנות קמח ותחנת חשמל. בבנק העממי היהודי היו ב-1929 262 חברים. לידו הייתה קופת גמילות חסדים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה שלטה התנועה הציונית ברחוב היהודי לאזדיי ורק יהודים מעטים השתייכו לתנועות לא ציוניות. הנוער היה מאורגן בתנועות נוער כמו "השומר הצעיר" ו"ביתר" ובארגוני ספורט כמו "מכבי" ו"הפועל". הנוער הדתי פעל במסגרת חברת "תפארת בחורים".

הסופר יליד לאזדיי, פסח מרקוס, תאר בספרו "ארום שטאל" את החיים היהודיים בעיירת מולדתו. יוסף אחרון,הכנר המלחין, היה גם הוא בן לאזדיי.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלאזדיי כ-1,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם מתקפת הגרמנים על ברית המועצות (22 ביוני 1941) הופצצה לאזדיי הסמוכה לגבול, ורוב בתי היהודים נשרפו. כבר בשעות הבוקר הגיע הצבא הגרמני לעיירה ורק כ-40 יהודים הצליחו להצטרף לצבא הסובייטי הנסוג. יהודים נפצעו ואף נהרגו ביום המתקפה ורוב אלה שביקשו מקלט אצל איכרי הסביבה נדחו.

מששככה המלחמה במקום והצבא הגרמני נע לפנים ליטא, בחרה אסיפה של "האינטליגנציה הליטאית" ב-23 ביוני ועד, שינהל את ענייני המחוז. היהודים נצטוו לחזור לעיירה, וב-25 ביוני הורה הועד שכל יהודי לאזדיי יתרכזו בשני צריפים ברחוב ויטאוטס בעיירה. יהודים רבים נעצרו, הואשמו בקומוניזם ונרצחו במריאמפול. על הנותרים נגזרו גזרות שונות ומשונות; הם הוצאו לעבודות כפייה משפילות, החקלאים שביניהם הורשו לגור באסמים ולעבוד בשדותיהם. נאסר על היהודים להלך על המדרכות, אלא רק בתעלה בצידי הדרך, והם נצטוו להסיר כובע בפני כל חייל גרמני ברחוב. כאשר קצין גרמני וליטאי מקומי פגעו ברב גרשטיין, לא נענה הכומר המקומי לבקשת היהודים לבוא לעזרתו. גרמנים ושוטרים ליטאים באו למגורי היהודים התעללו בהם ושדדו את רכושם.

ב-15 בספטמבר 1941 נצטוו יהודי לאזדיי לעבור לקסרקטינים בכפר קאטקישקס מרחק קילומטר וחצי מהעיירה. באותה עת כבר הגיעו הידיעות על השמדת יהודי ליטא וכמה יהודים יצאו לבדוק אם אין בורות חפורים במקום. כעבור כמה שעות הביאו לעיירה עוד יהודים מעיירות ומכפרי הסביבה וכולם הועברו לקסרקטינים, שנתחמו כגיטו, גודרו בתיל ונשמרו בידי ליטאים חמושים. מדי יום ביומו הוצאו אנשים לעבודה ומנות מזון קטנות הוקצבו לכולם. היהודים הקימו ועד לטיפול בענייני הגיטו, היו בו נציגים מכל עיירות הסביבה וכולם נועצו בר' גרשטין מלאזדיי. למשטרה היהודית הייתה סמכות מוגבלת ולא יכלה להגן על תושבי הגיטו בפני התנכלויות השוטרים הליטאים. עם הזמן עוד הוקטנו מנות המזון ותושבי הגיטו סבלו מרעב ומחלות.

ב-30 באוקטובר 1941 נסגר הגיטו ולא ניתן ליהודים לצאת לעבודה. קצין המשטרה הליטאית שסייעה לגרמנים אמר להם בגלוי, שהגרמנים כבר השמידו את כל יהודי ליטא וגם יהודי לאזדיי יוצאו להורג כאשר תושלם חפירת הבורות בעבורם. יהודים ניסו להמלט מהגיטו ורובם הוחזרו פצועים ואף הרוגים. ובכל זאת הצליחו כ-180 להמלט. ב-י"ג מרחשון תש"ב, 3 בנובמבר 1941, הובלו היהודים אל הבורות ונורו בידי הליטאים עוזרי הגרמנים. הגרמנים נתנו את ההוראות וניצבו במקום כמשקיפים. למעלה מ-1,500 יהודים נרצחו שם באותו היום ונטמנו בבורות. מבין 180 הנמלטים רק 6 יהודים נותרו בחיים אחרי המלחמה. רבים נתפסו בידי השוטרים הליטאים, הוסגרו על ידי האיכרים ונרצחו באתר קבר האחים.


אחרי המלחמה הקימו שרידי הקהילות מצבת זכרון על קבר האחים. מספר הנרצחים שצויין על המצבה: 1,535 גברים נשים וטף.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קופצ'ווה
קופצובה (KAPCIAMIESTIS)

עיירה במחוז אליטוס (ALYTUS), בדרום מערב ליטא. בשנת 1516 נהיית לרכוש משפחת קפציוס (Kapocius ) ומכאן כנראה שמה . לראשונה ארבע משפחות יהודיות מוזכרות במקום במפקד האוכלוסיה של שנת 1784 ומצוין שהן עוסקות בניהול פונדקים .


העיירה שוכנת סמוך לגבול של ליטא עם פולין והשתייכה עד למלחמת העולם השנייה למחוז סייני (SEJNY, אחרי המלחמה בפולין). בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם ישבו בקופצ'ווה כ-50 משפחות יהודיות והעיירה התפרסמה בתלמידי חכמים ובמשכילים. בחדר למדו גם עברית והיה בית ספר עממי עברי ולידו ספרייה וחוג לדרמה. הרב האחרון שכיהן בקופצ'ווה היה ר' מנחם-מנדל שר. ההסטוריון אלחנן (אדוארד) ד' קלמן היה בן העיירה (1939- 1891).

פרנסת יהודי קופצ'ווה הייתה על המסחר ועל המלאכה. שלש משפחות התפרנסו מחקלאות ולרוב המשפחות היהודיות בעיירה היו גינות ירק ועצי פרי. כמה יהודים היו סוחרי יערות וכמה היו בעלי בתי חרושת בעיירה, ביניהם בית חרושת למוצרי ברזל.

פעילות ציונית החלה בקופצ'ווה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ורוב הנוער היהודי היה מאורגן בתנועת "החלוץ".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקופצ'ווה קרוב ל-200 יהודים. המשפחות הגדולות היו : חזנובסקי , סמולינסקי , אופצ'ינסקי , קופציובסקי , פרידקובסקי , לנצמן , רבינוביץ' , סמולסקי ופיק .


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות כיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ביום 22 ביוני 1941, עם מתקפתם על ברית המועצות, נכנסו הגרמנים לקופצ'ווה. יהודים ספורים הצליחו להמלט לברית המועצות. ליטאים לאומניים השתלטו על העיירה, לקחו יהודים לעבודות כפייה קשות ומשפילות, רצחו בהם ושדדו את רכושם.

ב-15 בספטמבר שולחו כל יהודי קופצ'ווה לעיירה לאזדיי (LAZDIJAI) ונכלאו בגיטו. בי"ג בחשון תש"ב, 3 בנובמבר 1941 הם נרצחו עם יהודי לאזדיי והסביבה.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה הוקמה מצבה על קבר האחים בלאזדיי.

היהודי היחידי שנשאר בעיירה אחרי המלחמה היה החייט לייזר הופמן שנפטר בשנת 1960 ונקבר במקום .

בתחילת המאה ה-21 נוקה בית הקברות היהודי שנמצא בצפון העיירה ע"י אחדים מצאצאיהם של ניצולי שואה מקופצובה. במקום גם הוקמה אנדרטה לזכר היהודים מהעיירה שניספו בשואה. רוב הקברים במקום במצב רע, אולם בחלק מהם זוהו הנקברים והכתובות על המצבות. מידע על הקברים נמצא בספר שפורסם על העיירה בשנת 2006.

בתחילת המאה ה-21 לא היו תושבים יהודים בעיירה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליטא
לאזדיי
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
לאזדיי LAZDIJAI

עיירה סמוכה לגבול פולין, דרום מערב ליטא.


לאזדיי שוכנת כ-40 ק"מ מדרום לעיר מריאמפול (MARIAMPOLE) וכמרחק הזה מדרום מזרח לעיר אליטוס (ALYTUS), אך בחלוקה המנהלית של האזור לפני מלחמת העולם הראשונה (1914) הייתה שייכת לעיר סייני (SEJNY). אחרי המלחמה (1918) נכללה לאזדיי בשטחה של ליטא ואילו סייני נשארה בצפון מזרח פולין.

היהודים הראשונים באו ללאזדיי במאה ה-16 בהזמנת מקים העיירה הפריץ לאזדאס. הם הוזמנו לפתח את המסחר במקום.

בית הכנסת נבנה במאה ה-19 והיה מרכז חיי הקהילה. כן היו שם בית מדרש, כמה בתי תפילה קטנים, ישיבה של כ-50 תלמידים, בית ספר עממי "יבנה" של כ-300 תלמידים וספרייה של כ- 2,000 ספרים בעברית וביידיש. בוגרי בית הספר למדו בגימנסיה העברית או בגמנסיה הליטאית של מריאמפול. בבית הכנסת ובבית המדרש היו חברות ש"ס ומשניות.

כן החזיקה הקהילה והפעילה ארגוני סעד למיניהם כגון: "לחם עניים", "עזרת חולים", גמילות חסדים וכדומה.

בין רבני לאזדיי היו: ר'אברהם צבי ב"ר מאיר בעל "דברי הברית", ר' משה ב"ר אהרון בעל "הפרד"סים", ר' צבי הירש כהנא בעל "ליקוטי רצב"א" והרב האחרון שכיהן שם היה ר' יעקב הכהן גרשטיין.

ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גורשו היהודים מן העיירה, רכושם נשדד ובתיהם נשרפו. בתום המלחמה שבו היהודים לעיירה וניסו לשקמה, אך היו נתונים לסכנת פרעות, שפרצו ברחבי ליטא עם תקומתה כמדינה עצמאית, ובהיותם באזור הגבול בין פולין לליטא סבלו גם מהסכסוך שבין שתי המדינות. משנותקה לאזדיי מהעיר סייני, שסופחה לפולין, נדלדלו מקורות הפרנסה בעיירה, ויהודים רבים היגרו למדינות שמעבר לים.

בימי ליטא העצמאית חיו בלזדיי כ-1,500 יהודים, רובם התפרנסו ממלאכה וממסחר, שעיקרו התנהל בשני ימי השוק השבועיים. כמאה משפחות יהודיות עסקו בחקלאות. כן היו בעיירה, בבעלות יהודים, שלוש טחנות קמח ותחנת חשמל. בבנק העממי היהודי היו ב-1929 262 חברים. לידו הייתה קופת גמילות חסדים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה שלטה התנועה הציונית ברחוב היהודי לאזדיי ורק יהודים מעטים השתייכו לתנועות לא ציוניות. הנוער היה מאורגן בתנועות נוער כמו "השומר הצעיר" ו"ביתר" ובארגוני ספורט כמו "מכבי" ו"הפועל". הנוער הדתי פעל במסגרת חברת "תפארת בחורים".

הסופר יליד לאזדיי, פסח מרקוס, תאר בספרו "ארום שטאל" את החיים היהודיים בעיירת מולדתו. יוסף אחרון,הכנר המלחין, היה גם הוא בן לאזדיי.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלאזדיי כ-1,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם מתקפת הגרמנים על ברית המועצות (22 ביוני 1941) הופצצה לאזדיי הסמוכה לגבול, ורוב בתי היהודים נשרפו. כבר בשעות הבוקר הגיע הצבא הגרמני לעיירה ורק כ-40 יהודים הצליחו להצטרף לצבא הסובייטי הנסוג. יהודים נפצעו ואף נהרגו ביום המתקפה ורוב אלה שביקשו מקלט אצל איכרי הסביבה נדחו.

מששככה המלחמה במקום והצבא הגרמני נע לפנים ליטא, בחרה אסיפה של "האינטליגנציה הליטאית" ב-23 ביוני ועד, שינהל את ענייני המחוז. היהודים נצטוו לחזור לעיירה, וב-25 ביוני הורה הועד שכל יהודי לאזדיי יתרכזו בשני צריפים ברחוב ויטאוטס בעיירה. יהודים רבים נעצרו, הואשמו בקומוניזם ונרצחו במריאמפול. על הנותרים נגזרו גזרות שונות ומשונות; הם הוצאו לעבודות כפייה משפילות, החקלאים שביניהם הורשו לגור באסמים ולעבוד בשדותיהם. נאסר על היהודים להלך על המדרכות, אלא רק בתעלה בצידי הדרך, והם נצטוו להסיר כובע בפני כל חייל גרמני ברחוב. כאשר קצין גרמני וליטאי מקומי פגעו ברב גרשטיין, לא נענה הכומר המקומי לבקשת היהודים לבוא לעזרתו. גרמנים ושוטרים ליטאים באו למגורי היהודים התעללו בהם ושדדו את רכושם.

ב-15 בספטמבר 1941 נצטוו יהודי לאזדיי לעבור לקסרקטינים בכפר קאטקישקס מרחק קילומטר וחצי מהעיירה. באותה עת כבר הגיעו הידיעות על השמדת יהודי ליטא וכמה יהודים יצאו לבדוק אם אין בורות חפורים במקום. כעבור כמה שעות הביאו לעיירה עוד יהודים מעיירות ומכפרי הסביבה וכולם הועברו לקסרקטינים, שנתחמו כגיטו, גודרו בתיל ונשמרו בידי ליטאים חמושים. מדי יום ביומו הוצאו אנשים לעבודה ומנות מזון קטנות הוקצבו לכולם. היהודים הקימו ועד לטיפול בענייני הגיטו, היו בו נציגים מכל עיירות הסביבה וכולם נועצו בר' גרשטין מלאזדיי. למשטרה היהודית הייתה סמכות מוגבלת ולא יכלה להגן על תושבי הגיטו בפני התנכלויות השוטרים הליטאים. עם הזמן עוד הוקטנו מנות המזון ותושבי הגיטו סבלו מרעב ומחלות.

ב-30 באוקטובר 1941 נסגר הגיטו ולא ניתן ליהודים לצאת לעבודה. קצין המשטרה הליטאית שסייעה לגרמנים אמר להם בגלוי, שהגרמנים כבר השמידו את כל יהודי ליטא וגם יהודי לאזדיי יוצאו להורג כאשר תושלם חפירת הבורות בעבורם. יהודים ניסו להמלט מהגיטו ורובם הוחזרו פצועים ואף הרוגים. ובכל זאת הצליחו כ-180 להמלט. ב-י"ג מרחשון תש"ב, 3 בנובמבר 1941, הובלו היהודים אל הבורות ונורו בידי הליטאים עוזרי הגרמנים. הגרמנים נתנו את ההוראות וניצבו במקום כמשקיפים. למעלה מ-1,500 יהודים נרצחו שם באותו היום ונטמנו בבורות. מבין 180 הנמלטים רק 6 יהודים נותרו בחיים אחרי המלחמה. רבים נתפסו בידי השוטרים הליטאים, הוסגרו על ידי האיכרים ונרצחו באתר קבר האחים.


אחרי המלחמה הקימו שרידי הקהילות מצבת זכרון על קבר האחים. מספר הנרצחים שצויין על המצבה: 1,535 גברים נשים וטף.