חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קזז, אליה

Kazaz, Elijah (1832–1912), Karaite public figure and scholar, born in a small town in the Crimea, Russia (today in the Ukraine) where he studied there in a yeshiva, and later moved to Evpatoria, a larger centre. He started writing poems in Hebrew when he was quite young. In the town of Kherson, Ukraine, he studied secular subjects together with a priest and met Yekuti'el Berman, a member of the Haskalah movement, who introduced him to the world of modern Jewish literature. He studied at at the faculty of Oriental Studies at St. Petersburg University. After graduating from the university he founded a Karaite school in Odessa in 1859. In the 1860s he taught general history and Latin in Simferopol, Crimea. In 1886 he became director of the Tatar pedagogical college in Simferopol. In 1895 Kazaz became director of the Alexander III School for Karaite teachers and Hazzanim. He held the position until 1908.

He published many poems in Hebrew periodicals. The collections of poems published in the books "Shirim Achadim" (published in 1857) and "Yeled Sha'ashu'im" (1910) are among the few Karaite contributions to modern secular Hebrew literature. Later he distinguished between the Karaites and the mainstream of Jewry claiming that the Karaites were not Semites, but a Khazar tribe which had become converted to the Jewish faith.

His works include a Hebrew textbook in the Tatar language, "Le-Regel ha-Yeladim" (1868–69), intended for the Karaite youth who spoke Tatar; "Emet me-Erets" (1908), a shortened version of "F. Vigouroux's La Bible et les découvertes modernes en Palestine …" (1879). He translated the Karaite prayer book entitled "Ketoret Tamid" into Russian (1905).
תאריך לידה:
1832
תאריך פטירה:
1912
מקום פטירה:
רוסיה
סוג אישיות:
מלומדים
,
מנהיגי קהילה
מספר פריט:
117633
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

סימפירופול Simferopol

עיר בחצי האי קרים, אוקראינה. היום רוסיה


יהודים ממקומות אחרים בקרים ("קרימצ'אקים") ויהודים אשכנזים התחילו להתיישב בעיר סמוך להיווסדה לקראת סוף המאה ה-18. במאה ה- 19 גברה ההגירה מ"תחום-המושב", ובסוף המאה מנתה הקהילה קרוב ל- 9,000 איש (כ-%18 מכלל האוכלוסייה), מהם כ- 500 קרימצ'אקים. גם קהילה קראית בת אלף נפש הייתה בעיר.

40 יהודים נהרגו בפוגרומים באוקטובר 1905. במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים שלאחריה מצאו מקלט בעיר פליטים יהודים רבים.

ב-1926 התפקדו בסימפירופול 17,364 יהודים (כ-%20 מתושבי העיר). בשנות השלושים שימשה סימפירופול תחנת מעבר לעולים לארץ ישראל דרך קושטא.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939)ישבו בסימפירופול 2,500 יהודים.


בימי המלחמה נפלה העיר לידי הגרמנים בסוף אוקטובר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ביוני 1941), וכל היהודים שנתפסו בה הוצאו להורג.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר, ובמיפקד 1959 נרשמו שם 11,200 יהודים בקירוב. אותה השנה נסגר אחד משני בתי הכנסת במקום.

בסביבת סימפירופול טמונים בקבר-אחים 14,000 יהודים מחללי השואה, ולא הוקמה להם מצבה.

הקהילה היהודית בעיר בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2004 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 5000 נפש. בעיר יש שתי קהילות: אורתודוכסית ורפורמית.
הקהילה האורתודוכסית מפעילה מרכז קהילתי ובית כנסת בהנהלת נציג חב"ד, הרב מאיר ליפשיץ. מעבר לבית הכנסת ולמרכז, הקהילה מפעילה גם מקווה, ספריה, מטבח כשר, חינוך מבוגרים, מועדון ילדים, חברה קדישא, מרכז חסד, בית תמחוי, בית ספר תיכון לבנות, בית ספר גבוה לבנים וקייטנה בחופשות.

הקהילה הרפורמית בעיר מפעילה בית כנסת "נר תמיד", בהנהלת הרב מיכאל קפוסטין. הקהילה מונה כ- 150 חברים וניתן למצוא בה בית ספר של יום ראשון, מרכז חסד, תכניות לנוער וכן מחנות קיץ בחופשות. הקהילה נעזרת במתנדבים שמגיעים מארצות הברית.
בעיר יש בית כנסת נוסף וכן מרכז חסד "שמעון" ששייך לארגון הג'וינט היהודי ומנוהל ע"י ויקטוריה פלוטקינה. הג'וינט תומך גם במרכז הספורט "הלל" שנמצא אף הוא בעיר. כמו כן, יש בעיר מרכז תרבות "יד עזרא", בניהולו של אלכסנדר גלוצנסקי. בעיר קיימת נציגות של הסוכנות היהודית והמשרד של הפדרציה היהודית של קרים ממוקם בעיר.

כתובת בית הכנסת: רחוב מירונובה 24
כתובת דואר אלקטרוני: www.chabadcrimea.org

אודסה ODESSA
עיר מחוז באוקראינה.

ראשיתה של הקהילה

כאשר כבשו הרוסים את המקום מידי הטורקים ב- 1789 נמצאו באודסה ששה יהודים. ב- 1794, משעלה מספרם, ניתנו ליהודים מגרשים להקמת בתים, חנויות וגינות, וכעבור ארבע שנים הוקם בית-כנסת. הרב הראשון, ר' יצחק רבינוביץ מבנדרי, נתמנה ב- 1809. יהודים היו אז כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר. ב- 1840 הגיע מספרם ל- 12,000 (עשרים אחוזים), ובסוף המאה ה- 19 ישבו באודסה 165,000 יהודים.

משנות ה- 80 של המאה ה- 19 ועד שנות ה- 20 של המאה העשרים היתה אודסה הקהילה השנייה בגודלה בקיסרות רוסיה (אחרי וארשה), ובעלת השפעה עצומה בזכות פעילותה הכלכלית, צביונה ה"מערבי" ופריחתה התרבותית והספרותית, בפרט בתחום השפה העברית. חלקם של היהודים במסחר הקמעוני ובמלאכה היה בולט מלכתחילה, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19 ריכזו בידיהם את יצוא התבואה, ומילאו תפקיד חשוב בבנקאות, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. באודסה היה גם פרולטריון יהודי גדול.

אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ירד מעמדה המסחרי של העיר, והיהודים השתלבו במבנה הכלכלי החדש. ב- 1926 היו היהודים הרוב המכריע בין עובדי החנויות הממשלתיות והקואופראטיבים, כ- 90 אחוזים באיגוד החייטים, 67 אחוזים בין עובדי הדפוס, יותר ממחצית כוח-העבודה בענף העצים, כמחצית עובדי העיריה וכ- 40 אחוזים באיגוד בעלי המקצועות החופשיים. אלפים חדרו לתעשיה הכבדה. אודסה היתה הקהילה החילונית ביותר ב"תחום-המושב" והראשונה ברוסיה בשליטת המשכילים. הטמיעה בלשון ובתרבות הרוסית הקיפה חוגים נרחבים ושימשה מנוף להפצת החינוך החדש ביישובים היהודיים בדרום-רוסיה. על האפיקורסות הרווחת בעיר פסק העם באמירה "אודסה אש גיהינום סביב לה מרחק עשר פרסאות". בתחילת המאה עדיין היו בה 200 "חדרים" מסורתיים ובהם כ- 5,000 תלמיד, רובם ככולם בני עניים. אלפים למדו בבתי-ספר פרטיים, עירוניים וממשלתיים, במכללות ובאוניברסיטה המקומית, ובחוגים למבוגרים. בית-הספר המקצועי היהודי "טרוד" ("עמל"), שנוסד ב- 1864, היה הטוב ביותר במדינה, וה"ישיבה" בהנהגת הרב חיים צ'רנוביץ (רב צעיר) ובשיתוף ח"נ ביאליק, יוסף קלוזנר וכמותם, היתה לשם דבר. מוסדות החינוך והחברה באודסה, דוגמת בית-הספר הציבורי הראשון בהנהגת בצלאל שטרן (מ- 1826), שימשו מופת לקהילות רבות ברוסיה; הוא הדין בבית-הכנסת של ה"משכילים", עם מקהלה, ועוגב (מ- 1901). כמו כן היו חוות חקלאיות, מחנות-קיץ, בתי-יתומים ובית-חולים משוכלל.

יהודי אודסה היו הראשונים ברוסיה שנחלצו להגנה אמיצה ושיטתית על זכויות היהודים בעיתונות היהודית ("ראזסבייט", "ציון", "דיין", "המליץ", "קול מבשר") והכללית, ובתחילת המאה הנוכחית ניכר בה סגנון חדש בוויכוחים על הבעיה היהודית מסביב לזאב ז'אבוטינסקי וחוגו, שהיכה גלים בציבור כולו. להתעוררות היהודית נתלוו גילויי שנאה ואלימות מצד האוכלוסיה הכללית בשנים 1821, 1859, 1871, 1881 והפוגרום החמור מכולם, בשנת 1905 - בעידוד השלטונות והמשטרה - שבו נהרגו 300 יהודים ובתוכם 50 חברי ההגנה העצמית. במלחמת-האזרחים בשנים 1919-1917 ניצלו יהודי אודסה בזכות איגוד הקצינים והחיילים היהודיים שהתארגן בעיר.

אודסה היתה מרכז ראשי של תנועת "חיבת ציון" מתחילתה; מכאן יצאה קריאתם של מ"ל ליליינבלום ול' פינסקר, וכאן הורכבה המנהיגות אחרי ועידת-היסוד בקאטוביץ (1884), והוקמה אגודת "בני משה" מיסודו של אחד-העם (1889). בשנים 1917-1890 פעל באודסה "הוועד ליישוב ארץ-ישראל" (הוועד האודסאי"), המוסד החוקי היחיד של התנועה ברוסיה, בהנהגת מ.מ. אוסישקין.

מ- 1907 הופיעו באודסה כתבי-עת חשובים ("כוורת", פרדס", "השילוח", "העולם"), פעלו הוצאות גדולות ("מוריה", "דביר") ובעיר נוצר "אקלים עברי" שהיפרה עשרות סופרים וחוקרים דוגמת מנדלי מוכר ספרים, ש' דובנוב, מ' בן-עמי, ש"ש פרוג, ש' טשרניחובסקי, נ' סלושץ, ש' בן-ציון, י' ברקוביץ, י' פיכמן, ז' שניאור, א"א קבק, א' שטייינמן ורבים אחרים. עם התבססות השלטון הסובייטי הקיץ הקץ על התנועה העברית; ביוני 1921 הפליגה מאודסה לקושטא קבוצת סופרים וביניהם ח.נ. ביאליק, סמל לחורבן התרבות הלאומית ברוסיה. בשנות העשרים גברה הנהירה למוסדות-החינוך הרוסיים, להבדיל מן האוקראיניים. באוניברסיטה פעלה שנים אחדות מחלקה ליידיש ואוספי-הספרים המפורסמים באודסה מוזגו לספריה אחת ע"ש מנדלי מוכר ספרים. בסוף שנות השלושים פסקה גם הפעולה היידישאית. תיאור נאמן של ההווי היהודי העשיר באודסה מוצאים בסיפורים של ס"ס יושקביץ, ב"חמשתם" של זאב ז'בוטינסקי ובעיקר ב"סיפורי אודסה" של יצחק באבל.

תקופת השואה

עם פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות, בעקבות המתקפה שנפתחה ב21 ביוני 1941, יהודים רבים נמלטו מבוקובינה, מבסרביה וממערב אוקראינה, שהיו שטחי כיבוש גרמני ורומני, אל אודסה. כמה יהודים באודסה גוייסו לצבא האדום. אחרים עזבו את העיר במהלך המצור עליה, שנמשך חודשיים.

ב- 22 באוקטובר 1941 נהרס חלק מבניין המטה הראשי הרומני (לשעבר מטה המשטרה החשאית הסובייטית) בפיצוץ גדול. המושל הצבאי של העיר, גנרל גלוגוינו, וקצינים וחיילים רומנים וגרמנים רבים נהרגו. למחרת התרחשה פעולת התגמול הראשונה. 5,000 תושבים, רובם יהודים, נרצחו. רבים מהם נתלו בצמתים ובכיכרות. יון אנטונסקו ציווה להוציא להורג 200 קומוניסטים על כל קצין שנהרג בפיצוץ, ו- 100 על כל חייל. כמו כן הורה שמכל משפחה יהודית יילקח אסיר אחד. 19,000 יהודים נלקחו אל הכיכר בנמל, שם שפכו עליהם דלק ושרפו אותם. 16,000 יהודים אחרים נלקחו למחרת לפרברים, ונטבחו כולם. עוד 5,000 יהודים נעצרו וגורשו זמן קצר אחר כך למחנות בבוגדנובקה, דומנבקה, קריבויה אוזרו, וכפרים אחרים, שם כבר היו מרוכזים כ- 70,000 יהודים מדרום טרנסניסטריה. כמעט כולם נרצחו בדצמבר 1941 ובינואר 1942, על ידי יחידות מיוחדות של זונדרקומנדו מרוסיה בסיוע חיילים רומנים, אנשי מיליציה אוקראינים, ובמיוחד על ידי יחידות SS, שאויישו על ידי מתיישבים גרמנים לשעבר באזור. ב- 7 בדצמבר 1941, אודסה נהייתה בירת טרנסניסטריה. המושל, ג. אלקסיינו, וכל המוסדות המנהלתיים העבירו את מטותיהם מטיראסופול לאודסה. אז התחילו בצעדים ל"טיהור" אודסה מיהודים. אחרי שעזבה השיירה האחרונה את העיר ב- 23 בפברואר 1942, הוכרזה אודסה "יודנריין" - נקייה מיהודים. התושבים המקומיים וכוחות הכיבוש בזזו וחיללו רכוש יהודי. בית העלמין היהודי הישן חולל ומאות מצבות גרניט ושיש נשלחו למכירה ברומניה.

ב- 10 באפריל 1944 חזרו כוחות סובייטים בפיקודו של הגנרל מלינובסקי אל אודסה. בעת השחרור, מעריכים כי היו באודסה כמה אלפי יהודים, חלקם עם מסמכים מזוייפים ובמקומות מסתור, אחרים אצל משפחות לא יהודיות. בקרב הרוסים והאוקראינים היו מלשינים, אבל גם אנשים שסיכנו את חרותם ואפילו את חייהם כדי להציל יהודים.

שנות ה- 50 וה- 60
אחרי שחזרו ניצולי השואה אל העיר, הייתה אודסה אחד המרכזים היהודים הגדולים בגוש הסובייטי, אולם לא התקיימו בה היו חיי קהילה גלויים. פיזרו השלטונות קבוצות מתפללים מבתים פרטיים, והחרימו תשמישי קדושה. ב- 1964 הופיעה בעיתון מקומי כתבה בגנותה של הקהילה היהודית. בשנים 1959-1965 חל איסור על אפיית מצות (בוטל בשנת 1966).

במפקד האוכלוסין של 1959 נמנו באודסה 102,200 יהודים, אך המספר האמיתי מוערך ב- 180,000, שהיוו כ- 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) גבר זרם הבקשות ליציאת יהודים לישראל, ומשנת 1968 ואילך הורשו כמה משפחות לעלות לישראל. ההגירה לישראל ולמקומות אחרים גברה בשנות ה- 70 וגברה עוד יותר אחרי התפוררות הגוש הסובייטי.

מוסדות קהילתיים
כיום, בתחילת שנות האלפיים, פועלים באודסה מגוון מוסדות יהודיים. מספר היהודים בעיר הוא 45,000, כ- 3.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ב- 1991 פתח ארגון ה"ג'וינט" את המשרד הראשון בעיר, ומאז חיי הקהילה התפתחו מאד.
חיי הדת של הקהילה מרוכזים בבית הכנסת ברחוב אוסיפובה. ב- 1994 נפתחה הספרייה העירונית היהודית, ובה ספרים וכתבי עת בעברית, ביידיש, באוקראינית, ברוסית ובאנגלית. הספרייה משמשת גם כמרכז קהילתי.

אגודת התרבות היהודית נוסדה ב- 1989. האגודה מארגנת פעילויות באמצעות מרכז "מגדל" לאמנויות ולחיונוך, ארגון קורבנות הגטו ומחנות הריכוז, די יידישע ליד (להקת זמר), סדנת דרמה והמגזין מאמא לושן.

גמילות חסד הוא ארגון צדקה שמסייע לנזקקים, לנכים ולבודדים. פעילות הארגון כוללת ייעוץ רפואי, ארוחות יום א', ביקורי בית אצל קשישים והשאלת ציוד רפואי.
יש באודסה שני גני ילדים יהודים, שני בתי ספר וארבעה בתי ספר של יום א'. בעבר היו בה שלושה בתי עלמין, האחד, בית העלמין הישן, נהרס ב- 1936, והשני, בית העלמין היהודי הראשון בעיר, נהרס ב- 1978. כיום נותר באודסה בית עלמין יהודי אחד.

הקהילה היהודית באודסה בשנות ה-2000

לפי הערכת הארגונים היהודיים באוקראינה, האוכלוסיה היהודית באודסה, מונה כ – 45.000 נפש. לקהילה היהודית יש קשר נרחב עם יהדות התפוצות ומדינת ישראל. באודסה פועל המרכז הקהילתי "מגדל", המקיים פעילות חברתית, תרבותית וסוציאלית. ב-2010 , נחנך מרכז קהילתי חדש המכיל ספריה, בית הוצאה לאור, תיאטרון, מועדון סטודנטים ומרכז לילדים בסיכון. במרכז זה מתקיימת פעילות מוסיקלית וספורטיבית. לידו נפתח המוזיאון להיסטוריה יהודית "מגדל- שרשים". באודסה פועלים שני מרכזים אורתודוכסיים. קהילת "אור-שמח" בהנהלת: הרב שלמה באקשט מפעילה בית-כנסת, מקווה, בית ילדים, בית ספר, ומסעדה כשרה. קהילת חב"ד בהנהלת הרב אברהם וולף מפעילה בית-כנסת, מקווה, מעון וגן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון, ישיבה וכולל , בית ילדים ומסעדה כשרה. בתי כנסת נוספים כוללים את בית-הכנסת המרכזי ובית הכנסת של הרב ישעיהו גיסר. הקהילה רפורמית בהנהלת: ולדימיר טורצנסקי מקיימת בית ספר של יום ראשון ופעילויות נוספות. באודסה קיימים בית ספר מקצועי של רשת "אורט", אוניברסיטה עממית יהודית, וסניף "הלל" לסטודנטים יהודים. בשנת 2012 נפתח המועדון לנוער היהודי. באודסה יוצאים לאור שני עיתונים יהודיים. בטלויזיה המקומית יש תוכנית אירוח קבועה לנושאים יהודיים. במשך השנה ובקיץ בפרט ,מתקיימים סמינרים שונים, הן על ידי הקהילה והן על ידי ארגונים יהודיים מישראל ומהתפוצות. התושבים היהודים, נוטלים חלק פעיל בניהול העיר, ומהם אף נבחרו כחברים במועצת העיר.

כתובת בית הכנסת המרכזי: רחוב אוסיפובה 21, אודסה
rabbiodessa@gmail.com

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

יבפאטוריה Yevpatoria

עיר בחוף המערבי של חצי האי קרים, אוקראינה.


במאות 18-15, תחת שלטון הטאטארים, הייתה במקום קהילה יהודית גדולה. בימי הכיבוש הרוסי נפגעו היהודים ורבים נמלטו לטורקיה. בעיר נותרו כ-100 משפחות של קראים ומעט יהודים דוברי טאטארית ("קרימצ'אקים").

במאה ה-19 היתה ביבפאטוריה הקהילה הקראית הגדולה והחשובה ביותר ברוסיה ומנהיגה זכה בהכרה רשמית משנת 1837. דפוס קראי-עברי פעל במקום בשנים 1860-1830 ובו נדפסו בין השאר מחקריו הראשונים של אברהם פירקוביץ'. ב-1894 נפתח בעיר בית-ספר קראי לחזנים בהנהלת אליהו קזז.

בית-כנסת קראי מפואר היה במקום, וכן מוזיאון וספרייה עשירה. ב-1897 התפקדו בעיר 1,592 יהודים רבניים (רובם יוצאי ליטא ואוקראינה) ו-1,525 קראים, ביחד הם היו %18 מכלל האוכלוסיה.

ב-1905 התחוללו פוגרומים באזור; אחרי מהפכת 1917 עבר ה"חכם" הקראי לקושטא. ולקראת סוף שנות ה-20 הוקמו בקירבת העיר יישובים חקלאיים ליהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ביבפאטוריה 2,409 יהודים.


בימי המלחמה כבשו הגרמנים כבשו את קרים בסוף שנת 1941. יהודי יבפאטוריה נרצחו בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים. הקראים, שלא נחשבו יהודים בעיני הגרמנים, נשארו בחיים.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2011 מנתה האוכלוסייה היהודית כ- 500 נפש. בעיר יש שתי קהילות- הקהילה הראשונה היא קהילה רפורמית, בהנהלת ראיסה שפובלובה. במסגרת פעילויות הקהילה ניתן למצוא בית כנסת שנפתח מחדש בשנת 2003 ומשמש כמרכז רוחני – תרבותי, וכן מסעדה יהודית והיערכויות של פסטיבלים למוסיקה.

קהילה נוספת בעיר ומרכז חסד היה בניהול נציג חב"ד, שלמה אליהו רדובסקי. במקום פועל גם מרכז תרבות "אלף" של איחוד הקהילות של אוקראינה.

בית העלמין מטופל כראוי על ידי העיריה. במקום קיים קבר אחים לנרצחי השואה.

כתובת בית הכנסת: רחוב פרוסמושינקניה 34
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קזז, אליה
Kazaz, Elijah (1832–1912), Karaite public figure and scholar, born in a small town in the Crimea, Russia (today in the Ukraine) where he studied there in a yeshiva, and later moved to Evpatoria, a larger centre. He started writing poems in Hebrew when he was quite young. In the town of Kherson, Ukraine, he studied secular subjects together with a priest and met Yekuti'el Berman, a member of the Haskalah movement, who introduced him to the world of modern Jewish literature. He studied at at the faculty of Oriental Studies at St. Petersburg University. After graduating from the university he founded a Karaite school in Odessa in 1859. In the 1860s he taught general history and Latin in Simferopol, Crimea. In 1886 he became director of the Tatar pedagogical college in Simferopol. In 1895 Kazaz became director of the Alexander III School for Karaite teachers and Hazzanim. He held the position until 1908.

He published many poems in Hebrew periodicals. The collections of poems published in the books "Shirim Achadim" (published in 1857) and "Yeled Sha'ashu'im" (1910) are among the few Karaite contributions to modern secular Hebrew literature. Later he distinguished between the Karaites and the mainstream of Jewry claiming that the Karaites were not Semites, but a Khazar tribe which had become converted to the Jewish faith.

His works include a Hebrew textbook in the Tatar language, "Le-Regel ha-Yeladim" (1868–69), intended for the Karaite youth who spoke Tatar; "Emet me-Erets" (1908), a shortened version of "F. Vigouroux's La Bible et les découvertes modernes en Palestine …" (1879). He translated the Karaite prayer book entitled "Ketoret Tamid" into Russian (1905).
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

יבפאטוריה
רוסיה
אודסה
סימפירופול
יבפאטוריה Yevpatoria

עיר בחוף המערבי של חצי האי קרים, אוקראינה.


במאות 18-15, תחת שלטון הטאטארים, הייתה במקום קהילה יהודית גדולה. בימי הכיבוש הרוסי נפגעו היהודים ורבים נמלטו לטורקיה. בעיר נותרו כ-100 משפחות של קראים ומעט יהודים דוברי טאטארית ("קרימצ'אקים").

במאה ה-19 היתה ביבפאטוריה הקהילה הקראית הגדולה והחשובה ביותר ברוסיה ומנהיגה זכה בהכרה רשמית משנת 1837. דפוס קראי-עברי פעל במקום בשנים 1860-1830 ובו נדפסו בין השאר מחקריו הראשונים של אברהם פירקוביץ'. ב-1894 נפתח בעיר בית-ספר קראי לחזנים בהנהלת אליהו קזז.

בית-כנסת קראי מפואר היה במקום, וכן מוזיאון וספרייה עשירה. ב-1897 התפקדו בעיר 1,592 יהודים רבניים (רובם יוצאי ליטא ואוקראינה) ו-1,525 קראים, ביחד הם היו %18 מכלל האוכלוסיה.

ב-1905 התחוללו פוגרומים באזור; אחרי מהפכת 1917 עבר ה"חכם" הקראי לקושטא. ולקראת סוף שנות ה-20 הוקמו בקירבת העיר יישובים חקלאיים ליהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ביבפאטוריה 2,409 יהודים.


בימי המלחמה כבשו הגרמנים כבשו את קרים בסוף שנת 1941. יהודי יבפאטוריה נרצחו בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים. הקראים, שלא נחשבו יהודים בעיני הגרמנים, נשארו בחיים.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2011 מנתה האוכלוסייה היהודית כ- 500 נפש. בעיר יש שתי קהילות- הקהילה הראשונה היא קהילה רפורמית, בהנהלת ראיסה שפובלובה. במסגרת פעילויות הקהילה ניתן למצוא בית כנסת שנפתח מחדש בשנת 2003 ומשמש כמרכז רוחני – תרבותי, וכן מסעדה יהודית והיערכויות של פסטיבלים למוסיקה.

קהילה נוספת בעיר ומרכז חסד היה בניהול נציג חב"ד, שלמה אליהו רדובסקי. במקום פועל גם מרכז תרבות "אלף" של איחוד הקהילות של אוקראינה.

בית העלמין מטופל כראוי על ידי העיריה. במקום קיים קבר אחים לנרצחי השואה.

כתובת בית הכנסת: רחוב פרוסמושינקניה 34
ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
אודסה ODESSA
עיר מחוז באוקראינה.

ראשיתה של הקהילה

כאשר כבשו הרוסים את המקום מידי הטורקים ב- 1789 נמצאו באודסה ששה יהודים. ב- 1794, משעלה מספרם, ניתנו ליהודים מגרשים להקמת בתים, חנויות וגינות, וכעבור ארבע שנים הוקם בית-כנסת. הרב הראשון, ר' יצחק רבינוביץ מבנדרי, נתמנה ב- 1809. יהודים היו אז כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר. ב- 1840 הגיע מספרם ל- 12,000 (עשרים אחוזים), ובסוף המאה ה- 19 ישבו באודסה 165,000 יהודים.

משנות ה- 80 של המאה ה- 19 ועד שנות ה- 20 של המאה העשרים היתה אודסה הקהילה השנייה בגודלה בקיסרות רוסיה (אחרי וארשה), ובעלת השפעה עצומה בזכות פעילותה הכלכלית, צביונה ה"מערבי" ופריחתה התרבותית והספרותית, בפרט בתחום השפה העברית. חלקם של היהודים במסחר הקמעוני ובמלאכה היה בולט מלכתחילה, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19 ריכזו בידיהם את יצוא התבואה, ומילאו תפקיד חשוב בבנקאות, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. באודסה היה גם פרולטריון יהודי גדול.

אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ירד מעמדה המסחרי של העיר, והיהודים השתלבו במבנה הכלכלי החדש. ב- 1926 היו היהודים הרוב המכריע בין עובדי החנויות הממשלתיות והקואופראטיבים, כ- 90 אחוזים באיגוד החייטים, 67 אחוזים בין עובדי הדפוס, יותר ממחצית כוח-העבודה בענף העצים, כמחצית עובדי העיריה וכ- 40 אחוזים באיגוד בעלי המקצועות החופשיים. אלפים חדרו לתעשיה הכבדה. אודסה היתה הקהילה החילונית ביותר ב"תחום-המושב" והראשונה ברוסיה בשליטת המשכילים. הטמיעה בלשון ובתרבות הרוסית הקיפה חוגים נרחבים ושימשה מנוף להפצת החינוך החדש ביישובים היהודיים בדרום-רוסיה. על האפיקורסות הרווחת בעיר פסק העם באמירה "אודסה אש גיהינום סביב לה מרחק עשר פרסאות". בתחילת המאה עדיין היו בה 200 "חדרים" מסורתיים ובהם כ- 5,000 תלמיד, רובם ככולם בני עניים. אלפים למדו בבתי-ספר פרטיים, עירוניים וממשלתיים, במכללות ובאוניברסיטה המקומית, ובחוגים למבוגרים. בית-הספר המקצועי היהודי "טרוד" ("עמל"), שנוסד ב- 1864, היה הטוב ביותר במדינה, וה"ישיבה" בהנהגת הרב חיים צ'רנוביץ (רב צעיר) ובשיתוף ח"נ ביאליק, יוסף קלוזנר וכמותם, היתה לשם דבר. מוסדות החינוך והחברה באודסה, דוגמת בית-הספר הציבורי הראשון בהנהגת בצלאל שטרן (מ- 1826), שימשו מופת לקהילות רבות ברוסיה; הוא הדין בבית-הכנסת של ה"משכילים", עם מקהלה, ועוגב (מ- 1901). כמו כן היו חוות חקלאיות, מחנות-קיץ, בתי-יתומים ובית-חולים משוכלל.

יהודי אודסה היו הראשונים ברוסיה שנחלצו להגנה אמיצה ושיטתית על זכויות היהודים בעיתונות היהודית ("ראזסבייט", "ציון", "דיין", "המליץ", "קול מבשר") והכללית, ובתחילת המאה הנוכחית ניכר בה סגנון חדש בוויכוחים על הבעיה היהודית מסביב לזאב ז'אבוטינסקי וחוגו, שהיכה גלים בציבור כולו. להתעוררות היהודית נתלוו גילויי שנאה ואלימות מצד האוכלוסיה הכללית בשנים 1821, 1859, 1871, 1881 והפוגרום החמור מכולם, בשנת 1905 - בעידוד השלטונות והמשטרה - שבו נהרגו 300 יהודים ובתוכם 50 חברי ההגנה העצמית. במלחמת-האזרחים בשנים 1919-1917 ניצלו יהודי אודסה בזכות איגוד הקצינים והחיילים היהודיים שהתארגן בעיר.

אודסה היתה מרכז ראשי של תנועת "חיבת ציון" מתחילתה; מכאן יצאה קריאתם של מ"ל ליליינבלום ול' פינסקר, וכאן הורכבה המנהיגות אחרי ועידת-היסוד בקאטוביץ (1884), והוקמה אגודת "בני משה" מיסודו של אחד-העם (1889). בשנים 1917-1890 פעל באודסה "הוועד ליישוב ארץ-ישראל" (הוועד האודסאי"), המוסד החוקי היחיד של התנועה ברוסיה, בהנהגת מ.מ. אוסישקין.

מ- 1907 הופיעו באודסה כתבי-עת חשובים ("כוורת", פרדס", "השילוח", "העולם"), פעלו הוצאות גדולות ("מוריה", "דביר") ובעיר נוצר "אקלים עברי" שהיפרה עשרות סופרים וחוקרים דוגמת מנדלי מוכר ספרים, ש' דובנוב, מ' בן-עמי, ש"ש פרוג, ש' טשרניחובסקי, נ' סלושץ, ש' בן-ציון, י' ברקוביץ, י' פיכמן, ז' שניאור, א"א קבק, א' שטייינמן ורבים אחרים. עם התבססות השלטון הסובייטי הקיץ הקץ על התנועה העברית; ביוני 1921 הפליגה מאודסה לקושטא קבוצת סופרים וביניהם ח.נ. ביאליק, סמל לחורבן התרבות הלאומית ברוסיה. בשנות העשרים גברה הנהירה למוסדות-החינוך הרוסיים, להבדיל מן האוקראיניים. באוניברסיטה פעלה שנים אחדות מחלקה ליידיש ואוספי-הספרים המפורסמים באודסה מוזגו לספריה אחת ע"ש מנדלי מוכר ספרים. בסוף שנות השלושים פסקה גם הפעולה היידישאית. תיאור נאמן של ההווי היהודי העשיר באודסה מוצאים בסיפורים של ס"ס יושקביץ, ב"חמשתם" של זאב ז'בוטינסקי ובעיקר ב"סיפורי אודסה" של יצחק באבל.

תקופת השואה

עם פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות, בעקבות המתקפה שנפתחה ב21 ביוני 1941, יהודים רבים נמלטו מבוקובינה, מבסרביה וממערב אוקראינה, שהיו שטחי כיבוש גרמני ורומני, אל אודסה. כמה יהודים באודסה גוייסו לצבא האדום. אחרים עזבו את העיר במהלך המצור עליה, שנמשך חודשיים.

ב- 22 באוקטובר 1941 נהרס חלק מבניין המטה הראשי הרומני (לשעבר מטה המשטרה החשאית הסובייטית) בפיצוץ גדול. המושל הצבאי של העיר, גנרל גלוגוינו, וקצינים וחיילים רומנים וגרמנים רבים נהרגו. למחרת התרחשה פעולת התגמול הראשונה. 5,000 תושבים, רובם יהודים, נרצחו. רבים מהם נתלו בצמתים ובכיכרות. יון אנטונסקו ציווה להוציא להורג 200 קומוניסטים על כל קצין שנהרג בפיצוץ, ו- 100 על כל חייל. כמו כן הורה שמכל משפחה יהודית יילקח אסיר אחד. 19,000 יהודים נלקחו אל הכיכר בנמל, שם שפכו עליהם דלק ושרפו אותם. 16,000 יהודים אחרים נלקחו למחרת לפרברים, ונטבחו כולם. עוד 5,000 יהודים נעצרו וגורשו זמן קצר אחר כך למחנות בבוגדנובקה, דומנבקה, קריבויה אוזרו, וכפרים אחרים, שם כבר היו מרוכזים כ- 70,000 יהודים מדרום טרנסניסטריה. כמעט כולם נרצחו בדצמבר 1941 ובינואר 1942, על ידי יחידות מיוחדות של זונדרקומנדו מרוסיה בסיוע חיילים רומנים, אנשי מיליציה אוקראינים, ובמיוחד על ידי יחידות SS, שאויישו על ידי מתיישבים גרמנים לשעבר באזור. ב- 7 בדצמבר 1941, אודסה נהייתה בירת טרנסניסטריה. המושל, ג. אלקסיינו, וכל המוסדות המנהלתיים העבירו את מטותיהם מטיראסופול לאודסה. אז התחילו בצעדים ל"טיהור" אודסה מיהודים. אחרי שעזבה השיירה האחרונה את העיר ב- 23 בפברואר 1942, הוכרזה אודסה "יודנריין" - נקייה מיהודים. התושבים המקומיים וכוחות הכיבוש בזזו וחיללו רכוש יהודי. בית העלמין היהודי הישן חולל ומאות מצבות גרניט ושיש נשלחו למכירה ברומניה.

ב- 10 באפריל 1944 חזרו כוחות סובייטים בפיקודו של הגנרל מלינובסקי אל אודסה. בעת השחרור, מעריכים כי היו באודסה כמה אלפי יהודים, חלקם עם מסמכים מזוייפים ובמקומות מסתור, אחרים אצל משפחות לא יהודיות. בקרב הרוסים והאוקראינים היו מלשינים, אבל גם אנשים שסיכנו את חרותם ואפילו את חייהם כדי להציל יהודים.

שנות ה- 50 וה- 60
אחרי שחזרו ניצולי השואה אל העיר, הייתה אודסה אחד המרכזים היהודים הגדולים בגוש הסובייטי, אולם לא התקיימו בה היו חיי קהילה גלויים. פיזרו השלטונות קבוצות מתפללים מבתים פרטיים, והחרימו תשמישי קדושה. ב- 1964 הופיעה בעיתון מקומי כתבה בגנותה של הקהילה היהודית. בשנים 1959-1965 חל איסור על אפיית מצות (בוטל בשנת 1966).

במפקד האוכלוסין של 1959 נמנו באודסה 102,200 יהודים, אך המספר האמיתי מוערך ב- 180,000, שהיוו כ- 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) גבר זרם הבקשות ליציאת יהודים לישראל, ומשנת 1968 ואילך הורשו כמה משפחות לעלות לישראל. ההגירה לישראל ולמקומות אחרים גברה בשנות ה- 70 וגברה עוד יותר אחרי התפוררות הגוש הסובייטי.

מוסדות קהילתיים
כיום, בתחילת שנות האלפיים, פועלים באודסה מגוון מוסדות יהודיים. מספר היהודים בעיר הוא 45,000, כ- 3.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ב- 1991 פתח ארגון ה"ג'וינט" את המשרד הראשון בעיר, ומאז חיי הקהילה התפתחו מאד.
חיי הדת של הקהילה מרוכזים בבית הכנסת ברחוב אוסיפובה. ב- 1994 נפתחה הספרייה העירונית היהודית, ובה ספרים וכתבי עת בעברית, ביידיש, באוקראינית, ברוסית ובאנגלית. הספרייה משמשת גם כמרכז קהילתי.

אגודת התרבות היהודית נוסדה ב- 1989. האגודה מארגנת פעילויות באמצעות מרכז "מגדל" לאמנויות ולחיונוך, ארגון קורבנות הגטו ומחנות הריכוז, די יידישע ליד (להקת זמר), סדנת דרמה והמגזין מאמא לושן.

גמילות חסד הוא ארגון צדקה שמסייע לנזקקים, לנכים ולבודדים. פעילות הארגון כוללת ייעוץ רפואי, ארוחות יום א', ביקורי בית אצל קשישים והשאלת ציוד רפואי.
יש באודסה שני גני ילדים יהודים, שני בתי ספר וארבעה בתי ספר של יום א'. בעבר היו בה שלושה בתי עלמין, האחד, בית העלמין הישן, נהרס ב- 1936, והשני, בית העלמין היהודי הראשון בעיר, נהרס ב- 1978. כיום נותר באודסה בית עלמין יהודי אחד.

הקהילה היהודית באודסה בשנות ה-2000

לפי הערכת הארגונים היהודיים באוקראינה, האוכלוסיה היהודית באודסה, מונה כ – 45.000 נפש. לקהילה היהודית יש קשר נרחב עם יהדות התפוצות ומדינת ישראל. באודסה פועל המרכז הקהילתי "מגדל", המקיים פעילות חברתית, תרבותית וסוציאלית. ב-2010 , נחנך מרכז קהילתי חדש המכיל ספריה, בית הוצאה לאור, תיאטרון, מועדון סטודנטים ומרכז לילדים בסיכון. במרכז זה מתקיימת פעילות מוסיקלית וספורטיבית. לידו נפתח המוזיאון להיסטוריה יהודית "מגדל- שרשים". באודסה פועלים שני מרכזים אורתודוכסיים. קהילת "אור-שמח" בהנהלת: הרב שלמה באקשט מפעילה בית-כנסת, מקווה, בית ילדים, בית ספר, ומסעדה כשרה. קהילת חב"ד בהנהלת הרב אברהם וולף מפעילה בית-כנסת, מקווה, מעון וגן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון, ישיבה וכולל , בית ילדים ומסעדה כשרה. בתי כנסת נוספים כוללים את בית-הכנסת המרכזי ובית הכנסת של הרב ישעיהו גיסר. הקהילה רפורמית בהנהלת: ולדימיר טורצנסקי מקיימת בית ספר של יום ראשון ופעילויות נוספות. באודסה קיימים בית ספר מקצועי של רשת "אורט", אוניברסיטה עממית יהודית, וסניף "הלל" לסטודנטים יהודים. בשנת 2012 נפתח המועדון לנוער היהודי. באודסה יוצאים לאור שני עיתונים יהודיים. בטלויזיה המקומית יש תוכנית אירוח קבועה לנושאים יהודיים. במשך השנה ובקיץ בפרט ,מתקיימים סמינרים שונים, הן על ידי הקהילה והן על ידי ארגונים יהודיים מישראל ומהתפוצות. התושבים היהודים, נוטלים חלק פעיל בניהול העיר, ומהם אף נבחרו כחברים במועצת העיר.

כתובת בית הכנסת המרכזי: רחוב אוסיפובה 21, אודסה
rabbiodessa@gmail.com
סימפירופול Simferopol

עיר בחצי האי קרים, אוקראינה. היום רוסיה


יהודים ממקומות אחרים בקרים ("קרימצ'אקים") ויהודים אשכנזים התחילו להתיישב בעיר סמוך להיווסדה לקראת סוף המאה ה-18. במאה ה- 19 גברה ההגירה מ"תחום-המושב", ובסוף המאה מנתה הקהילה קרוב ל- 9,000 איש (כ-%18 מכלל האוכלוסייה), מהם כ- 500 קרימצ'אקים. גם קהילה קראית בת אלף נפש הייתה בעיר.

40 יהודים נהרגו בפוגרומים באוקטובר 1905. במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים שלאחריה מצאו מקלט בעיר פליטים יהודים רבים.

ב-1926 התפקדו בסימפירופול 17,364 יהודים (כ-%20 מתושבי העיר). בשנות השלושים שימשה סימפירופול תחנת מעבר לעולים לארץ ישראל דרך קושטא.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939)ישבו בסימפירופול 2,500 יהודים.


בימי המלחמה נפלה העיר לידי הגרמנים בסוף אוקטובר 1941 (בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ביוני 1941), וכל היהודים שנתפסו בה הוצאו להורג.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר, ובמיפקד 1959 נרשמו שם 11,200 יהודים בקירוב. אותה השנה נסגר אחד משני בתי הכנסת במקום.

בסביבת סימפירופול טמונים בקבר-אחים 14,000 יהודים מחללי השואה, ולא הוקמה להם מצבה.

הקהילה היהודית בעיר בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2004 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 5000 נפש. בעיר יש שתי קהילות: אורתודוכסית ורפורמית.
הקהילה האורתודוכסית מפעילה מרכז קהילתי ובית כנסת בהנהלת נציג חב"ד, הרב מאיר ליפשיץ. מעבר לבית הכנסת ולמרכז, הקהילה מפעילה גם מקווה, ספריה, מטבח כשר, חינוך מבוגרים, מועדון ילדים, חברה קדישא, מרכז חסד, בית תמחוי, בית ספר תיכון לבנות, בית ספר גבוה לבנים וקייטנה בחופשות.

הקהילה הרפורמית בעיר מפעילה בית כנסת "נר תמיד", בהנהלת הרב מיכאל קפוסטין. הקהילה מונה כ- 150 חברים וניתן למצוא בה בית ספר של יום ראשון, מרכז חסד, תכניות לנוער וכן מחנות קיץ בחופשות. הקהילה נעזרת במתנדבים שמגיעים מארצות הברית.
בעיר יש בית כנסת נוסף וכן מרכז חסד "שמעון" ששייך לארגון הג'וינט היהודי ומנוהל ע"י ויקטוריה פלוטקינה. הג'וינט תומך גם במרכז הספורט "הלל" שנמצא אף הוא בעיר. כמו כן, יש בעיר מרכז תרבות "יד עזרא", בניהולו של אלכסנדר גלוצנסקי. בעיר קיימת נציגות של הסוכנות היהודית והמשרד של הפדרציה היהודית של קרים ממוקם בעיר.

כתובת בית הכנסת: רחוב מירונובה 24
כתובת דואר אלקטרוני: www.chabadcrimea.org