חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי סקאלה

סקאלה SKALA

עיר במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סקאלה הוקמה כאחוזת מבצר בנסיכות רייסן (REISSEN), שסופחה לפולין במאה ה-14. בהיותה עיר ספר נפגעה בתקופות שונות על-ידי צבאות פולשים. אחרי חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, היה האזור בשליטת אוסטריה. סקאלה נכבשה בידי הרוסים במלחמת העולם הראשונה והיתה בשליטת הרפובליקה האוקראינית המערבית בין השנים 1920-1918, עד שסופחה לפולין העצמאית.

ב-1570 ישבו בסקאלה עשר משפחות יהודיות. במפקד האוכלוסין של שנת 1,765 נימנו 362 יהודים. בראשית המאה ה-20 היו במקום כ-2,500 יהודים שהיו כמחצית אוכלוסיית העיר.

קהילה יהודית עצמאית הייתה בסקאלה מראשית המאה ה-18. בין רבניה הידועים היו: ר' שלמה דרימר בעל "בית שלמה" ו"שורש יעקב" שהיה רב בסקאלה כ-40 שנה; את מקומו ירש בנו ר' אברהם בעל "בארה של מרים", וכיהן עד מלחמת העולם הראשונה ואחריו כיהן כרב בסקאלה ר' יהודה דרימר.

עד סוף המאה ה-19 נימנו רוב יהודי סקאלה עם חסידי ויז'ניץ. באותה תקופה עלה מספרם של חסידי צ'ורטקוב ונתמנה רב נוסף - ר' יהודה לויפר. מאז כיהנו בסקאלה שני רבנים.

בית הכנסת הישן, שנבנה במאה ה-18, עלה באש ב-1911. בניית בית הכנסת החדש לא נסתיימה עד שפרצה מלחמת העולם השנייה. בעיר היו עוד כעשרה בתי תפילה, רובם קלויזים של חסידים.

עד למלחמת העולם הראשונה היו יהודי סקאלה מיוצגים במועצת העיר בכמחצית חברי המועצה וסגן ראש העיר היה יהודי.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נמלטו חלק מהיהודים האמידים מן העיר. בתקופת המלחמה ומיד אחריה נפגעו יהודי סקאלה בגופם וברכושם בידי חיילי הצבא הסובייטי, האוקראיני והפולני שכבשו חליפות את העיר. רבים הגרו והאוכלוסיה היהודית במקום נתמעטה בכ-1000 נפש.

ב-1927 הוקמה בקהילה בסיוע הג'וינט קופת גמילות חסדים. ב-1931 נבנה "בית זקנים". בית הספר העברי מומן בכספי הקהילה.

במאה ה-18 התפרנסו יהודי סקאלה על החכירה, המסחר והמלאכה. יהודים ניהלו את עסקיהם של בעלי האחוזה המקומיים ואף חכרו מהם מפעלי תעשיה: מבשלת בירה, תחנת קמח, משרפת יי"ש ובית חרושת לליקר, שיחד עם שני בתי חרושת לייצור שמן אתרי שהיו בבעלות יהודים, שווקו תוצרתם גם לארצות-חוץ.

מסוף המאה ה-18 ועד מלחמת העולם הראשונה היתה בעיר תחנת מכס והתפתח בה מסחר מקומי ובין-ארצי, חוקי ובלתי חוקי.

יהודים עסקו גם במסחר סיטונאי של תוצרת חקלאית, מוצרי ברזל, חמרי בנין, ביגוד, הנעלה וסדקית. החנויות הגדולות בעיר היו בידי יהודים. מקצתם מצאו פרנסתם בירידים. בעלי מלאכה יהודים עסקו בכל המקצועות, כמו חייטים, סנדלרים, אופים וכדומה.

כנופיות מקומיות של מבריחים יהודים, סייעו בראשית המאה ה-20 בהברחת פליטים פוליטיים ויהודים נרדפי פרעות מרוסיה. הקהילה סייעה לפליטים בישיבה ארעית ובהגירה לארצות שמעבר לים.

המסחר עם רוסיה ועם מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה, בולגריה, וטורקיה) סייע ליהודי סקאלה להתקיים בימי מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה צומצם המסחר עם רוסיה והוגבל על ידי שלטונות פולין. עסקי היהודים נפגעו באותה תקופה גם מן המסים שהוגדלו. משכילים יהודים (רופאים, מורים וכדומה) נותרו ללא פרנסה. העגלונות הייתה לעיסוק יהודי מובהק.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הורע המצב עוד יותר, עקב המשבר הכלכלי שגרר הסתה אנטי- יהודית. סוחרים רבים הגיעו לפשיטת רגל ונזקקו למוסדות הצדקה של הקהילה.

החוגים הציוניים הראשונים התארגנו בסקאלה לקראת סוף המאה ה-19. בית-הספר העברי מיסודה של "שפה ברורה" הוקם ב-1908. לידו פעלו ספרייה עברית וחוג לדרמה.

עד מהרה היו הציונים רוב ובבחירות לועד הקהילה, ב-1928 נבחרו שבעה נציגים ציונים מתוך שמונה. במקום פעלו סניפים של פועלי ציון, הציונים הכלליים שהיו רוב, המזרחי והרביזיוניסטים. כן נוסדו ארגוני הנוער "השומר הצעיר" ב-1920, "הנוער הציוני" ב-1929, "בית"ר" ב-1931 ו"אחווה" ב-1934. כמה בני נוער ופועלים יהודים השתייכו לאיגוד אנטי-ציוני בשם "בראטרסטבו" BRATERSTWO (בפולנית - אחווה).

ב-1921 נבנה ביזמתם ובעזרתם של הארגונים הציונים בסקאלה "בית העם" בו השתכנו בית הספר העברי המשלים, גן ילדים וספרייה של כ-5,000 ספרים באידיש, בפולנית ובעברית. בהצגות החוג לדרמה שפעל בבית-העם צפו גם פולנים ואוקראינים.

בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 היו בסקאלה קרוב ל-1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. הצבא האדום נכנס לסקאלה ב-17 בספטמבר 1939. המסחר הפרטי נאסר, וסחורות הוחרמו. המנהיגים הציונים נרדפו ונאלצו לעזוב את המקום.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, גויסו צעירים יהודים לצבא האדום. האוקראינים השתלטו על העיר והרבו לפגוע ביהודים. ביולי 1941 נכבש האזור ויחידות צבא הונגריה (בת ברית של גרמניה הנאצית) נכנס לעיר. יהודים גוייסו לעבודות כפיה. נכבדי העדה ובראשם הרב יהודה דרימר נדרשו לספק מצרכים למפקדת הצבא במקום. אלפי יהודים מקארפאטורוס שעברו בעיר בדרכם להשמדה בקמייניץ פודולסקי (KAMIENIEC PODOLSKI) קבלו סיוע מאנשי הקהילה. למעטים שנמלטו מההרג סופקו תעודות מזוייפות, שאפשרו להם לשוב להונגריה.

באוגוסט 1941 עברה השליטה בסקאלה לידי הגרמנים, הם מינו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ולידו משטרה יהודית. היודנראט נדרש לספק יהודים לעבודות כפייה וכן סחורות, כסף ודברי ערך לגרמנים. יהודי סקאלה התגוררו בעיקר באזור השוק ובפרבר סטארה סקאלה. אמנם לא הוקם גיטו, אך בתיהם סומנו במגן-דוד ונאסרה עליהם כניסה לרחובות של נוצרים. הרוב הצליחו להתקיים ממסחר חשאי עם אוכלוסי הסביבה, לנזקקים פתח היודנראט מטבח צבורי. באוקטובר 1941 הגיעו לסקאלה מעל 100 יהודים שגורשו מהכפר, מספר היהודים בסקאלה הגיע אז ל-1,550 ומספר הנזקקים לסעד עלה. בחורף אותה השנה נשלחו גברים מסקאלה למחנות עבודה. בסוף מרץ 1942 הגיעו לעיר פליטים נוספים וגברים בני 60-14 שנצטוו להתייצב בעיר הנפה בורשצ'וב (BORSZCZOW), כביכול לשם קבלת תעודות זיהוי, נשלחו למחנות העבודה. רק בעלי כרטיסי עבודה "טובים" שוחררו. היודנראט של סקאלה שמר על קשר עם אנשי הקהילה שבמחנות, שלח מזון ולבוש ואף פדה בכסף חולים ותשושים. במאי אותה השנה נשלחו כמה מאנשי היודנראט והמשטרה היהודית גם הם למחנות העבודה.

ב-26 בספטמבר 1942 ערך הגסטאפו אקציה (פעולת חסול) בסקאלה. יהודים נמלטו ליערות ולמחבואים שהוכנו מראש. אחדים נתגלו במצוד. למעלה מ-30 יהודים נרצחו במקום ונטמנו בקבר אחים. כ-700 נתפשו ושולחו למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב, שם נערכה סלקציה- נשים, ילדים, זקנים וחולים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). הנותרים בינובסקה נספו תוך זמן קצר מחמת תנאי המקום. כמחצית מיהודי סקאלה שהצליחו להמלט חזרו לעיר. ב-22 באוקטובר 1942 גורשו לגיטו בורשצ'וב (BORSZCOW),שם נספו באקציה שהתקיימה ב-11-6 ביוני 1943 וסקאלה הוכרזה "יודנריין".

בסביבות העיר נשארו רק יהודים ספורים, והם הועסקו כמשרתי הגרמנים וצויידו בתעודות "יהודים חשובים למשק הגרמני". יהודים שהסתתרו בעיר ובסביבתה היו נתונים בסכנה מתמדת, מפני חיילים גרמנים, מפני שוטרים אוקראינים או מפני פרטיזנים לאומנים אוקראינים, שערכו עליהם מצוד. כ-200 יהודים נרצחו ביער הסמוך לסקאלה.

למעלה מששים גברים מסקאלה, שהצליחו להמלט, הצטרפו ליחידת פרטיזנים יהודים ביערות. בסוף דצמבר 1943 נפלו כולם בקרב עם הגרמנים.

סקאלה שוחררה בידי הצבא האדום באפריל 1944. ביולי 1944 הקימה המפקדה הסובייטית "ועדת תאום לבדיקת פשעי הנאצים באזור סקאלה". אוקראינים שנמצאו אשמים בהריגת יהודים נדונו לתקופות מאסר ממושכות.

כ-150 יהודים מתושבי סקאלה נותרו בחיים אחרי המלחמה. מפאת האוירה האנטישמית בעיר עזבוה לפולין ועמם 39 ספרי תורה שהצליחו להסתיר במשך המלחמה. הם עלו לארץ ישראל או היגרו לארצות אחרות.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

הקהילה לא חודשה אחרי השואה ונכון לשנת 2014 אין במקום יהודים.
שני בתי הכנסת ששימשו בעבר את היהודים במקום, משמשים כיום כבית מגורים וכבית נטוש.

בית העלמין שייך לעירייה, אך הוא אינו מתוחזק, אינו מוקף בגדר או סגור בשער. באתר יש כמה מאות מצבות, חלקן הרוסות, חלקן נפלו לאדמה והכיתוב בהן נמחק, ואחרות נלקחו. המקום משמש גם לחקלאות ובניה. לעיתים נדירות פוקדים אותו מבקרים.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
117547
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Art curator

Born in Skala, he studied in Krakow and Vienna and went to Palestine in 1920, studying at the Bezalel School. In 1924 he was chief assistant to Boris Schatz at the Bezalel Museum. From 1925 until his death Narkiss was the director of the Bezalel National Museum, putting together many parts of the collection. He published articles and books on Jewish art, archeology and art history including Coins of Israel and Crafts of the Yemenite Jews.
Architect and Zionist

He was born in Skala and studied at the Institute of Technology in Vienna. There he joined the Kadimah student Zionist organization. He became a well-known architect, constructing synagogues and exhibition halls in Vienna and Budapest. Marmorek was responsible for a pavilion "Venice in Vienna" in the 1900 world exhibition in Vienna. An early collaborator of Theodor Herzl, he was a founder of the World Zionist Organization and attended the First Zionist Congress in 1897, being elected to the Zionist Executive.. In 1901 he accompanied Herzl on his mission to Constantinople. In 1902 he took part in the El-Arish expedition (examining the possibility for settlement in Sinai), acting as secretary with particular interest in the possibilities for housing. He was the model for the architect, Steineck, in Herzl's Altneuland. He shot himself on his father's grave.
תלמידי בית הספר העברי בסקאלה.
סקאלה. פולין 1925 בקירוב.
נכבדי הציונים בעיירה סקאלה,פולין, 1935 בקירוב
עומד מימין, מרדכי ויידברג, אחד ממייסדי מערכת החינוך
העברי בעיירה, נספה בשואה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יהודית יפין, קדומים)
Architect and Zionist

He was born in Skala and studied at the Institute of Technology in Vienna. There he joined the Kadimah student Zionist organization. He became a well-known architect, constructing synagogues and exhibition halls in Vienna and Budapest. Marmorek was responsible for a pavilion "Venice in Vienna" in the 1900 world exhibition in Vienna. An early collaborator of Theodor Herzl, he was a founder of the World Zionist Organization and attended the First Zionist Congress in 1897, being elected to the Zionist Executive.. In 1901 he accompanied Herzl on his mission to Constantinople. In 1902 he took part in the El-Arish expedition (examining the possibility for settlement in Sinai), acting as secretary with particular interest in the possibilities for housing. He was the model for the architect, Steineck, in Herzl's Altneuland. He shot himself on his father's grave.
Art curator

Born in Skala, he studied in Krakow and Vienna and went to Palestine in 1920, studying at the Bezalel School. In 1924 he was chief assistant to Boris Schatz at the Bezalel Museum. From 1925 until his death Narkiss was the director of the Bezalel National Museum, putting together many parts of the collection. He published articles and books on Jewish art, archeology and art history including Coins of Israel and Crafts of the Yemenite Jews.

ציוני דרך בתולדות יהודי הונגריה

1251 | ארץ הגר

במחצית השנייה של המאה ה-11 נדדו כמה יהודים מאזורי מורביה ובוהמיה, הלוא היא צ'כיה של היום, והתיישבו באזור פאנוניה, היום הונגריה. מסמכים מהתקופה מעידים כי הכנסייה המקומית הוציאה צווים שאסרו על נישואים בין נוצרים ליהודים וכן על העסקת יהודים בפסטיבלים ובירידים.
הלך הרוח השתנה בשנת 1251 כשהמלך ההונגרי בֶּלה הרביעי פירסם כתב זכויות שהסדיר את יחסי המסחר בין יהודים לנוצרים והגן על היהודים מפני התנכלויות מצד נוצרים. המהלך המלכותי הביא לכך שיהודים מכל רחבי אירופה החלו להגר להונגריה, "ארץ הגר", כפי שכונתה בכתבים רבניים בימי הביניים.
ברם, לא הכול היה מושלם בממלכת הגולאש והבלינצ'ס. בתקופתו של המלך לאיוש התחזקה השפעתה של הכנסייה, שלא ראתה בעין יפה את הזכויות שהוענקו ליהודים, ובשנת 1360 גזר המלך על גירושם מממלכתו. ארבע שנים מאוחר יותר בוטלה הגזירה מסיבות כלכליות, אך רבים מהמגורשים לא שבו.

1526 | שלוש מדינות לעם אחד

במאות ה-16 וה-17 נאבקו ההונגרים, הטורקים והקיסרים לבית הבסבורג על פיסת הנדל"ן ההונגרית הנחשקת. תושבי הונגריה – והיהודים בכללם – עברו מיד ליד ומריבון לריבון משל היו סחורה פגומה ביריד השנתי.
ראשית הסיפור בקרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526 – והסתיים בתבוסה הרת גורל של ההונגרים לטורקים. לאחר מכן נחלקה הונגריה לשלושה אזורים: החלק הדרום-מזרחי נפל תחת שלטון טורקי, החלק הצפון-מערבי תחת שלטונו של בית הבסבורג, ואילו באזור המזרחי – הלוא הוא אזור טרנסילבניה, שנותר תחת ריבונות טורקית (אך לא תחת שלטון טורקי) – נוסדה נסיכות עצמאית.
היהודים שחיו תחת השלטון הטורקי זכו לחופש יחסי. הקהילה המשמעותית ביותר באזור זה התגוררה בעיר בודה (שהיתה לימים לחלק מבודפשט). היתה זו קהילה ובה יהודים ממזרח וממערב גם יחד, ומפגש התרבויות העשיר את עולם התורה של יהודי בודה הודות לשילוב הפורה בין טכניקות הלימוד של חכמי ספרד ועקרונות הפלפול האשכנזיים.
גם מצבם הכלכלי של יהודי העיר, ששכנה על נתיב מסחר מרכזי, על גדות נהר הדנובה, היה משופר, והם סחרו בכל הבא ליד – מעורות ושטיחים ועד בקר ואלכוהול.
היהודים שחיו באזור המזרחי – כאמור, בריבונות טורקית אך לא תחת שלטון טורקי – נהנו מרווחה יחסית, בהשפעת הרפורמציה הנוצרית שהנהיגו הקלוויניסטים, שהיו סובלנים הרבה יותר מאבותיהם הקתולים.
מצבם של היהודים שחיו תחת בית הבסבורג, לעומת זאת, היה בכי רע. רבים מהם גורשו מערי המלך.

1781 | צו הסובלנות

היסטוריונים רבים מציינים את היום שבו העניק הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות" ליהודים כיום היסטורי שבו נפלו חומות הגטו, לפחות מטאפורית, ויהודים החלו להשתלב במרחב האירופי. הצו, שהוצא בשנת 1781, ביטל את הגבלות המגורים שהושתו על היהודים, העניק להם חופש תנועה ברחבי האימפריה ואיפשר להם להשתלב בחיי המסחר והכלכלה, ללמוד לימודים כלליים ולעסוק במקצועות חופשיים. לצד זאת, הצו אסר על פעולתם של בתי-כנסת, כמו גם על כתיבת יידיש ועברית בתעודות רשמיות. יהודים חסרי השכלה פורמלית לא הורשו להינשא עד גיל 25, כאמצעי לעידוד השכלה.
ואולם, חרף הפגיעה בחירות הדתית של יהודי הונגריה, יהודים רבים היגרו אליה, בעיקר מאזור גליציה (היום דרום פולין) ומורביה (היום צ'כיה). לימים תפוצל הקהילה היהודית בהונגריה לשני זרמים מנוגדים: היהודים שהגיעו ממורביה נטו אחר רעיונות הקדמה ואימצו את ערכי ההשכלה, וכעבור 100 שנה צמח מקרבם בנימין זאב הרצל, כמו גם הוגים ואינטלקטואלים אחרים, שרבים מהם השפיעו מאוד על התרבות האירופית.
היהודים שהגיעו מאזור גליציה, לעומת זאת, דבקו ביהדותם המסורתית, וייסדו לימים את חצרות החסידים סאטמר, מונקאץ' ועוד.

1848 | אמן-סיפציה

ההיסטוריה של הנאורות ויחסה ליהודים מורכבים והפכפכים. מצד אחד, הדוגלים בערכי השוויון, שהם לב לבה של תנועת הנאורות, לא יכלו להוציא מן הכלל את העם הנבחר, שמא יואשמו במוסר כפול. מצד שני, הסלידה האירופית העתיקה מן האפשרות לקבל את היהודי כשווה בין שווים הקשתה על האירופים לעשות זאת הלכה למעשה.
הונגריה לא היתה יוצאת דופן בעניין זה. בשנים 1815–1840 גדל מספרם של יהודי הונגריה בכ-80% הודות להגירה מואצת, שנבעה מהרפורמות שהנהיג יוזף השני ומהשפעותיו של "צו הסובלנות". על פניו, היהודים השתלבו בחברה ההונגרית וזכו ליחס שווה. אלא שהצידוקים לשנאת היהודים מצאו תמיד אוזניים קשובות.
דוגמה אחת מני רבות היתה דברים שאמר אחד מראשי התנועה הליברלית בבית התחתון בקשר לייצור אלכוהול, אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים באותו עת: "אלה היושבים באזור שבו כל בית-מרזח נמצא בידי יהודים יודעים איזו סכנה הם מהווים לעם [...] כשהם מחזיקים בידם ללא הרף את הרעל הלבן".
ביטוי נוסף לאנטישמיות שאף "צו סובלנות" לא היה יכול לה ניתן ב-1848, במהלך מהפכת "אביב העמים": אף שהיהודים נטלו במהפכה חלק פעיל, האסיפה הלאומית הליברלית סירבה להעניק להם שוויון זכויות מלא. בעקבות ההחלטה, שעוררה כמובן אכזבה רבה, טענו יהודים רבים כי אין זו אלא הוכחה נוספת לכך שיש להגביר את ההשתלבות בחיים ההונגריים ולטשטש את הזהות היהודית הלאומית.
למרות האקלים העוין, בשנת 1860 ניצח מכבש הנאורות את הגזענות וכמעט כל ההגבלות נגד היהודים בוטלו. המהפך הושלם בשנת 1867, אז הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא.

1868 | החוט המשולש

מה עושה אדם כשיום אחד אומרים לו שהוא שווה?
רעיונות ההשכלה והנאורות, שחלחלו לקהילות היהודיות בתוך זמן קצר יחסית, חוללו בהן שינויים עמוקים. בעידן הטרום-מודרני אמנם הייתה הקהילה הישות המשפטית, הפוליטית והחברתית שעיצבה את דמותו של היהודי, אך אחרי עידן האמנסיפציה נותרה לה סמכות דתית בלבד.
"צרת היהודים", כפי שכינה זאת אחד-העם, באה לידי ביטוי, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצלחתם להשתלב במרחב האירופי, משום שכעת היה על הקהילה היהודית להכריע בשאלת השאלות: מה תהיה הזהות היהודית הייחודית כשאין גטו? כיצד יש לנהוג כשהחומות התרבותיות והממשיות כבר אינן חוצצות בין יהודים לגויים?
ב-1868 הונחו השאלות הללו לפתחו של הקונגרס היהודי שיזמה קהילת פשט (לימים חלק מבודפשט), אחת הקהילות הגדולות והחשובות בהונגריה. בקונגרס התעמתו שלושה זרמים עיקריים: הזרם האורתודוקסי, שדגל בשמרנות דתית, התבדלות וצמצום ברפורמות דתיות; זרם הניאולוגים (החדשנים), שקרא לקבל את התמורות החברתיות בנפש חפצה, להשתמש בשפה ההונגרית בדרשות ולפתוח את בתי-הכנסת לרוח השינוי המנשבת בעולם; וזרם "הסטטוס-קוו", שעימו נמנו הדוגלים בשימור המצב שטרם הפילוג.
במהלך הקונגרס גרפו הניאולוגים את רוב הקולות, ובכך ייצגו את שאיפתם של רוב יהודי הונגריה להשתלב במרחב הכללי. הזרמים האחרים סירבו לקבל את ההכרעה, והתארגנו בקהילות נפרדות. יהודי שנקלע ליישוב יהודי באותם ימים היה יכול להתפלל תפילת "שחרית" בבית-הכנסת הניאולוגי, "מנחה" בבית-הכנסת האורתודוקסי ו"ערבית" בבית-הכנסת הקרוב לזרם "הסטטוס-קוו".
קיטוב כה חריף בין חבריה של קהילה יהודית היה תופעה ייחודית להונגריה, ומומחים סבורים כי השסע העמוק הותיר בקהילה חותם עז, שלא נמחה עד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

1882 | פתרון דומה, סיבה מנוגדת

לפני שיהודי הונגרי ושמו בנימין זאב הרצל התחיל בכלל לחשוב על כתיבת הטיוטה לספרו "מדינת היהודים", הציע הונגרי אחר, ויקטור אישטוצי, חבר פרלמנט ממשפחת אצולה, לייסד ליהודים מדינה משלהם. בניגוד להרצל, שהגה את רעיון המדינה היהודית מתוך דאגה לעמו, אישטוצי יזם את הרעיון בגלל חששו מהיהודים. במילים אחרות, שניהם הגו את רעיון המדינה היהודית מאותה סיבה: אנטישמיות.
אישטוצי טען כי היהדות אינה רק עדה דתית, אלא כת חברתית שאחדות הדם, המסורת הקדומה, האינטרסים המשותפים והדת עושים אותה ליחידה מהודקת וסגורה. לדידו, היהודים לא היו אלא טפילים מתוחכמים הזוממים להשתלט על הונגריה, והחלוקה הפנימית בין ניאולוגים לאורתודוקסים, לדוגמה, לא היתה אלא פרי תכנון נכלולי: תפקידם של האורתודוקסים הוא לשמר את היהדות ואת אורחות חייה הדתיים, ואילו תפקידם של הניאולוגים הוא לחדור בעורמה אל השורות הקדמיות של הפוליטיקה ההונגרית.
דבריו של אישטוצי נפלו על אוזניים קשובות והניחו את התשתית ליחס דו-ערכי שאיפיין את גורלה של יהדות הונגריה בכלל: מחד גיסא, ביטויים אנטישמיים הולכים וגוברים שהגיעו לשיאם בפרשת "הנערה מטיסא-איסלאר", עלילת דת מפורסמת שהתרחשה ב-1882, ובמסגרתה הואשמו שמש בית-כנסת ושוחט יהודי ברצח נערה (שממנו זוכו לבסוף בשתי ערכאות); מאידך גיסא, עלייה מואצת במספר היהודים שעברו לערים והשתלבו במרקם החיים הכללי. הלקח היה חד-משמעי: החברה ההונגרית אינה מוכנה לקבל את היהודים כמות שהם. כדי להשתלב בה עליהם לבטל את ייחודם החברתי והדתי ולהסתגל לדרכיה ומנהגיה של החברה הלא-יהודית.

1886 | האינטרנציונל היהודי-הונגרי

אחת התגובות הנפוצות לאי קבלת היהודים בחברה ההונגרית הייתה תופעת ההתבוללות. אולם בהתאם לאמירתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי סארטר כי "יהודי הוא מי שמכירים בו כיהודי" העובדה שנטמעו בהונגרים, לא ממש עזרה ליהודים. התפיסה הרווחת הייתה שהיהודי הוא גזע זר באירופה וגם אם מאוד ירצה, הוא אינו מסוגל להתאחד עם הגזעים הסלאביים . "היהדות היא נגע ממאיר בכל מקום", נכתב בירחון קתולי הונגרי מכובד באותם ימים, "והיא משחיתה את המידות בייחוד בעולם המסחר, מורידה את רמת המוסר והופכת את השחיתות לאופנה כללית".
אחד הפתרונות למלכוד שיהודי הונגריה נקלעו אליו נמצא באידיאולוגיה חדשה שהחלה להתפשט באירופה בסוף המאה ה-19: הסוציאליזם.
המחשבה הסוציאליסטית קבעה כי הגדרות לאומיות ודתיות הן המצאה קפיטליסטית שמטרתה לטשטש את פער המעמדות. היהודים, ששילמו מחיר כבד על שייכותם האתנית, הצטרפו לתנועה בהמוניהם.
אחד הסוציאליסטים המרכזיים בהונגריה היה בלה קון, שנולד בטרנסילבניה ב-1886. אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. קון השתייך לחוג אמנים וסופרים יהודים ידועים, שעימם נמנו מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ', הסופר לאיוש בירו ואחרים – כולם חסידי האידיאולוגיה הקומוניסטית ובעלי תפקידי מפתח ברפובליקה הסובייטית ההונגרית. ב-1919 התמנה קון לשר החוץ ברפובליקה הסובייטית-הונגרית ששלטה בהונגריה במשך תקופה קצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.





1903 | יש לך שקל?

אירוניה זה שדווקא חוזה הציונות, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שבה הרוב היהודי התנגד בתוקף לרעיון הציוני.
ואכן, רוב יהודי הונגריה התנגדו בתוקף לרעיון הציוני. הקהילה האורתודוקסית ראתה בציונות משיחיות שקר שעלולה להביא לדחיקת הקץ, ואילו הקהילה הניאולוגית דגלה בהתבוללות והגדירה את חבריה כ"הונגרים בני דת משה", קרי, יהודים שבחזם פועם לב הונגרי פטריוטי. יש מן האירוניה אפוא בעובדה שדווקא הציוני החשוב ביותר, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שרוב היהודים בה דחו את האידיאולוגיה הציונית מכל וכול.
ובכל זאת, בקונגרס הציוני הראשון השתתפו שבעה יהודים שהגיעו מהונגריה לבאזל כנציגים מטעם עצמם. הבולטים שבהם היו יאנוש רונאי, שהקים בשנת 1897 את האגודה הציונית הראשונה בהונגריה, ושמואל בטלהיים, שייסד עם רונאי את ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנת 1903.
עם השנים התחזקה התנועה הציונית בהונגריה. עדות לכך אפשר למצוא במספרם של קוני השקל הארצישראלי, שעלה מ-500 ל-1,200 איש (השקל היה דמי חבר שנתיים שנגבו עבור ההסתדרות הציונית והקנו זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים). "השאור שבעיסה", כהגדרתו של ד"ר חיים ויסברודף, אחד מחברי התנועה, היה ייסוד המכבייה ב-1903. מטרתם של מייסדי המכבייה היתה להקנות לחברי התנועה הציונית ערכי תרבות יהודיים וציוניים ולעורר בציבור היהודי תודעה יהודית, כבוד עצמי וגאווה לאומית. מסגרת פעולתם דמתה לזו של אגודות הסטודנטים והתאפיינה בסעודות משותפות, סמלים, סיסמאות וגם ניהול דו-קרב בשעת צורך.


1910 | "המפץ הגדול" של יהדות הונגריה

בסוף המאה ה-19, עידן שבו אתוס ההשכלה והמודרניזציה הגיעו לשיאם במערב אירופה ובמרכזה, התפוצצה לאטמוספירה ההונגרית אנרגיה אדירה של אינטלקט, יכולת וכישרון שהיתה אצורה במשך מאות שנים בבתי-המדרש ובישיבות.
היהודים ההונגרים רשמו הישגים כבירים בכל התחומים: מהממציאים הדגולים לאזלו בירו ודוד גסטטנר, דרך המתמטיקאים המחוננים מאנו בק ומיקלוש שווייצר, ועד זוכי פרסי נובל לכימיה ג'יאורגי אולה ומיכלי פולני.
במיוחד בלטו היהודים בעולם העיתונות. עם אנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהונגריה ניתן היה למנות את הסאטיריקן ואיש הפיליטונים הצולפניים אדולף אגאי, אשר שימש כעורך של המגזין הסאטירי הפופולרי בורשסם יאנקו, ואת המו"ל שנדור בראון, שהמציא פורמטים חדשים וצבעוניים של הדפסה, ובהם היומון "אֶז אֶשט" – שלושתם יהודים. שורשים יהודיים יש גם ל"היכלי העיתונות" המפורסמים של בודפשט, שריכזו לראשונה את כל העבודה העיתונאית – כתיבה, עריכה, הגהה, הדפסה, שיווק והפצה – תחת קורת גג אחת.
גם בשדה הרוח והספרות היתה ליהודים בהונגריה הצלחה רבה. אחד מהם היה המשורר יוסף קיש, למשל, שייסד את "א-הֶט", כתב-עת ששימש בית למשוררים וסופרים יהודים, ובכללם אמן הסיפור הקצר טומאש קובור. עם דעיכתו של "א-הט" ב-1910 תפס את מקומו כתב-העת הספרותי החשוב "ניגט", שבו כתבו חלוץ הפרוזה ההונגרית שנדור ברודי והנובליסט והמחזאי דז'ו סומורי.
יהודים הונגרים ויהודים ממוצא הונגרי תרמו תרומה מכרעת גם לתיאטרון ולקולנוע (ובהם למשל השחקן ברנרד שוורץ, הלוא הוא טוני קרטיס, יליד ניו יורק שהוריו היו ילידי הונגריה, ובמאי הסרט "קזבלנקה" נמו קרטש, ששינה את שמו למייקל קורטיז כשהיגר לאמריקה). אפילו בתחום הספורט, שנחשב "לא יהודי" במובהק, בלטו יהודים: כמעט 33% מהמדליות האולימפיות של הונגריה הוענקו לספורטאים בני דת משה.


1920 | חוקי היהודים

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה. בן לילה מצאו עצמם יהודים הונגרים רבים תחת ריבונותן של מדינות חדשות: רומניה, יוגוסלביה, אוסטריה ועוד.
במהלך מלחמת העולם (1914–1917) נפלו כ-10,000 חיילים יהודים הונגרים בשדות הקטל, אך הפטריוטיות שהפגינו לא עצרה את הרוח האנטישמית שנשבה ברחוב ההונגרי והתגברה עוד יותר לנוכח הפליטים היהודים הרבים שנהרו מגליציה וביקשו למצוא מחסה במרחב ההונגרי.
כמו מדינות רבות באירופה שניסו לגבש זהות לאומית בין שתי מלחמות העולם, גם הונגריה ניסתה לכונן משטר קומוניסטי, אלא שזה החזיק מעמד 133 ימים בלבד. אחריו עלה לשלטון מיקלוש הורטי, גיבור מלחמה לאומי ושמרן עם נטיות אנטישמיות. דיכוי המשטר הקומוניסטי לווה בפרעות ביהודים "הקוסמופוליטים", שבמהלכן רצחו כנופיות "הטרור הלבן" הפשיסטיות כ-3,000 יהודים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בהונגריה "אנטישמיות רכה": מצד אחד, תקנות מפלות כמו מכסות ליהודים באוניברסיטאות, שעמדו על 5% בלבד, ומנגד – מתן ייצוג מסוים ליהודים בפרלמנט ההונגרי.
בסוף שנות ה-30 היו יהודי הונגריה, כ-450 אלף במספר, תחת מתקפה אנטי-יהודית. המדרון היה חלקלק: בשנת 1938 חוקק בפרלמנט "חוק היהודים הראשון", שהגביל את חופש העיסוק שלהם בתחומים רבים והרחיב את ההגדרה "יהודי" גם למי שהמיר את דתו אחרי 1919. לאחר כשנה חוקק הפרלמנט ההונגרי את "חוק היהודים השני", שהרחיב את ההגדרה "יהודי" עוד יותר וכלל 100 אלף איש נוספים שהמירו את דתם לפני 1919, וכן את ילדיהם.
המהלכים הללו היו התשתית הברברית-חוקתית להשמדת יהדות הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.



1944 | סחורה תחת דם

קהילת יהודי הונגריה זכתה בכבוד המפוקפק להימנות עם הקהילות המעטות שמכונת ההשמדה הנאצית השאירה לסיום המלחמה. אבל כשזה כבר התרחש, החיסול היה קטלני, שיטתי ומהיר, אפילו יחסית לנאצים.
בניגוד ליהודי פולין, שרבים מהם האמינו לשקרים של מכונת התעמולה הנאצית, הטענה הרווחת בקרב החוקרים היא כי יהודי הונגריה היו מודעים למעלליה הנוראיים של המכונה הנאצית, אך עד לרגע האחרון לא האמינו כי ברבריות כזו אכן תתרחש בארץ תרבותית כמו הונגריה.
כאשר כבשו הנאצים את הונגריה, במרץ 1944, חיו בה כ-750 אלף יהודים, כ-300 אלף מהם פליטים ועקורים ממזרח. במשך חודשיים רוכזו כחצי מיליון יהודים ענודי טלאי צהוב בגטאות שהקימו הנאצים בכל ערי הונגריה, ובמאי 1944 הם החלו להישלח בהמוניהם לאושוויץ. ההערכה היא כי בתוך כמה שבועות נרצחו כך כ-450 אלף מיהודי הונגריה.
באוקטובר 1944 הדיחו הנאצים את עוצר הונגריה הורטי ומינו לתפקיד ראש הממשלה את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב-החץ. עם עלייתו של סלשי לא הגנו עוד השלטונות על יהודי בודפשט. המוות השתולל ברחובות בודפשט, והדנובה נצבע בדמם של זקנים, נשים וטף אשר נורו בגבם והושלכו לנהר.
אחד האירועים מעוררי המחלוקת ביותר שנקשרו לשואת יהודי הונגריה נוגע לישראל קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית במדינה וממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". קסטנר הציל כ-1,700 יהודים הודות לעסקה שחתם עם אדולף אייכמן, ואת תוכנה של העסקה ניתן לתמצת בשלוש מילים נוראות: "סחורה תחת דם".
בשנות ה-50 התפוצצה בישראל "פרשת קסטנר" אחרי שהאחרון הואשם על-ידי שופט המחוזי בנימין הלוי ש"מכר את נשמתו לשטן". כעבור שלוש שנים טיהר בית-המשפט העליון את שמו, אך קסטנר עצמו לא זכה לחזות בכך: כמה חודשים קודם לכן, ב-4 במרץ 1957, נרצח על-ידי שלושה מתנקשים יהודים בתל-אביב.



2001 | מהקמת מדינת ישראל עד ימינו

לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-145 אלף יהודים. בשנים הללו פעלה התנועה הציונית במלוא כוחה, ורבים מיהודי הונגריה עלו לישראל. עם הבולטים שבהם נמנו העיתונאי ולימים השר טומי לפיד, הסטיריקן אפרים קישון ונגיד בנק ישראל משה זנבר. היהודים שנותרו בהונגריה הפנו עורף למסורת היהודית, אם בגלל טראומת השואה ואם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שלטה בהונגריה המפלגה הקומוניסטית. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו, וכל פעילות ציונית נאסרה. יהודים שהיו בעלי נטייה קומוניסטית מובהקת התברגו בתפקידי מפתח במפלגה. אחד מהם היה הדיקטטור מתיאש ראקושי, שהנהיג את המדינה בשנים 1945–1956.
בתקופה הקומוניסטית היתה הקהילה היהודית בבודפשט תחת סמכותה של המחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968 פעל בכל אחד מ-18 המחוזות של העיר לפחות בית-כנסת אחד. זה שברחוב דוהאני נחשב לבית-הכנסת הגדול באירופה. התפוררותו של המשטר הקומוניסטי והרפורמה הדמוקרטית בהונגריה עוררו מחדש את הקהילה היהודית: כ-20 בתי-כנסת נפתחו, כמו גם מוסדות קהילתיים וחברתיים. אלא שהאנטישמיות בהונגריה לא שככה, ואף הגיעה לשיא חדש בבחירות 2010, כשמפלגת יוביק הלאומנית (Jobbik) קיבלה כ-16.5% מהקולות. בין האירועים האנטישמיים שנרשמו היו השלכת גופת חזיר על פסלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג וקריאת כיכר על שם אלברט ואס, שהואשם ברצח נשים יהודיות בטרנסילבניה.
בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בבודפשט כ-80 אלף איש – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה, אשר הפעילה 23 בתי-כנסת ובתי-תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי-ספר יסודיים, שלושה גני ילדים, בית-חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי-עלמין.

קאמיניץ-פודולסקי Kamenets Podolski

עיר מחוז באוקראינה.

עד לחלוקות פולין בסוף המאה ה- 18, היה האזור בממלכת פולין ליטא. בלחץ שלטונות העיר הטילו מלכי פולין הגבלות מסחר ומגורים על היהודים במשך מאות בשנים; רק בימי יאן קאזימיירז' (1648- 1668) קנו להם היהודים זכות ישיבה בעיר.

גידול של ממש באוכלוסייה היהודית במקום חל בתקופת הכיבוש הטורקי בשנים 1699-1672. ב-1750 נענה מלך פולין לדרישות העירוניים והכנסייה וגירש את היהודים מן העיר; בתיהם עברו לרשות מועצת העיר ובית-הכנסת נהרס. המגורשים התיישבו בכפרי הסביבה ופעולתם המסחרית הערה הוסיפה להרגיז את שכניהם הלא-יהודים.

בשנת 1757 נערך בכנסיית קאמניץ-פודולסקיי ויכוח פומבי, בפקודת הבישוף המקומי, בין נציגי יהדות פודוליה לבין יעקב פראנק ואנשיו; בעקבות הויכוח ציווה הבישוף לשרוף את התלמוד בכיכר העיר.

שנתיים לאחר חלוקת פולין והסיפוח לרוסיה אישר הצאר פאוול הראשון את זכויות המגורים של היהודים; אותו זמן השתייכו 24 יהודים לגילדות המסחר ו-1,367 היו רשומים בפנקסי המסים של העיריה. ב-1832 שוב ביקשו התושבים לגרש את היהודים; הממשלה דחתה את בקשתם אבל הנהיגה הגבלות על מספר החנויות והבתים שבבעלות יהודית.

ב-1897 התפקדו בעיר 16,211 יהודים וערב מלחמת-העולם הראשונה - 23,430 (%47 מכלל האוכלוסייה). 52 מיהודי המקום קיפחו את חייהם בפוגרומים שבעקבות המהפכה ביולי 1919, ועם התבססות המשטר הסובייטי נמלטו רבים מאמידי הקהילה אל מעבר לגבול הסמוך. ב-1929 נשארו בעיר 12,775 יהודים (כ-%30 מכלל האוכלוסייה).


בימי מלחמת העולם השנייה, עם הכיבוש הגרמני בקיץ 1941, נמצאו בקאמניץ פודולסקי 10,000 יהודים, ביניהם כ-6,000 מיהודי הסביבה שרוכזו בעיר. בסוף אוגוסט 1941 רצחו הגרמנים בקאמיניץ פודולסקי 23,600 יהודים, בהם יהודי העיר והסביבה ועוד אלפי יהודים שגורשו מהונגריה מפני שלא יכלו להוכיח אזרחות הונגרית, והוסגרו לידי הגרמנים בידי ממשלת הונגריה.

בשנת 1970 לא פעל במקום בית כנסת.


הקהילת היהודית ב- קמניץ- פודולסק בשנות ה- 2000.

לפי נתוני הארגונים היהודיים באוקראינה, בשנת 2013 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-150 נפש. בעיר יש בית כנסת בשם "ארטיזן" ובסמוך לו מקווה ומסעדה יהודית. מרכז הקהילה היהודית בעיר מנוהל על ידי משה גרשוביץ' לאם. כמו כן, פועל בעיר בית תרבות "שלום" ובנוסף מפעיל ארגון "הג'וינט היהודי" מרכז חסד בשם "חסד הבעש"ט".

כתובת המרכז הקהילתי: רחוב גרשבקוגו 32/93

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי סקאלה
סקאלה SKALA

עיר במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סקאלה הוקמה כאחוזת מבצר בנסיכות רייסן (REISSEN), שסופחה לפולין במאה ה-14. בהיותה עיר ספר נפגעה בתקופות שונות על-ידי צבאות פולשים. אחרי חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, היה האזור בשליטת אוסטריה. סקאלה נכבשה בידי הרוסים במלחמת העולם הראשונה והיתה בשליטת הרפובליקה האוקראינית המערבית בין השנים 1920-1918, עד שסופחה לפולין העצמאית.

ב-1570 ישבו בסקאלה עשר משפחות יהודיות. במפקד האוכלוסין של שנת 1,765 נימנו 362 יהודים. בראשית המאה ה-20 היו במקום כ-2,500 יהודים שהיו כמחצית אוכלוסיית העיר.

קהילה יהודית עצמאית הייתה בסקאלה מראשית המאה ה-18. בין רבניה הידועים היו: ר' שלמה דרימר בעל "בית שלמה" ו"שורש יעקב" שהיה רב בסקאלה כ-40 שנה; את מקומו ירש בנו ר' אברהם בעל "בארה של מרים", וכיהן עד מלחמת העולם הראשונה ואחריו כיהן כרב בסקאלה ר' יהודה דרימר.

עד סוף המאה ה-19 נימנו רוב יהודי סקאלה עם חסידי ויז'ניץ. באותה תקופה עלה מספרם של חסידי צ'ורטקוב ונתמנה רב נוסף - ר' יהודה לויפר. מאז כיהנו בסקאלה שני רבנים.

בית הכנסת הישן, שנבנה במאה ה-18, עלה באש ב-1911. בניית בית הכנסת החדש לא נסתיימה עד שפרצה מלחמת העולם השנייה. בעיר היו עוד כעשרה בתי תפילה, רובם קלויזים של חסידים.

עד למלחמת העולם הראשונה היו יהודי סקאלה מיוצגים במועצת העיר בכמחצית חברי המועצה וסגן ראש העיר היה יהודי.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נמלטו חלק מהיהודים האמידים מן העיר. בתקופת המלחמה ומיד אחריה נפגעו יהודי סקאלה בגופם וברכושם בידי חיילי הצבא הסובייטי, האוקראיני והפולני שכבשו חליפות את העיר. רבים הגרו והאוכלוסיה היהודית במקום נתמעטה בכ-1000 נפש.

ב-1927 הוקמה בקהילה בסיוע הג'וינט קופת גמילות חסדים. ב-1931 נבנה "בית זקנים". בית הספר העברי מומן בכספי הקהילה.

במאה ה-18 התפרנסו יהודי סקאלה על החכירה, המסחר והמלאכה. יהודים ניהלו את עסקיהם של בעלי האחוזה המקומיים ואף חכרו מהם מפעלי תעשיה: מבשלת בירה, תחנת קמח, משרפת יי"ש ובית חרושת לליקר, שיחד עם שני בתי חרושת לייצור שמן אתרי שהיו בבעלות יהודים, שווקו תוצרתם גם לארצות-חוץ.

מסוף המאה ה-18 ועד מלחמת העולם הראשונה היתה בעיר תחנת מכס והתפתח בה מסחר מקומי ובין-ארצי, חוקי ובלתי חוקי.

יהודים עסקו גם במסחר סיטונאי של תוצרת חקלאית, מוצרי ברזל, חמרי בנין, ביגוד, הנעלה וסדקית. החנויות הגדולות בעיר היו בידי יהודים. מקצתם מצאו פרנסתם בירידים. בעלי מלאכה יהודים עסקו בכל המקצועות, כמו חייטים, סנדלרים, אופים וכדומה.

כנופיות מקומיות של מבריחים יהודים, סייעו בראשית המאה ה-20 בהברחת פליטים פוליטיים ויהודים נרדפי פרעות מרוסיה. הקהילה סייעה לפליטים בישיבה ארעית ובהגירה לארצות שמעבר לים.

המסחר עם רוסיה ועם מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה, בולגריה, וטורקיה) סייע ליהודי סקאלה להתקיים בימי מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה צומצם המסחר עם רוסיה והוגבל על ידי שלטונות פולין. עסקי היהודים נפגעו באותה תקופה גם מן המסים שהוגדלו. משכילים יהודים (רופאים, מורים וכדומה) נותרו ללא פרנסה. העגלונות הייתה לעיסוק יהודי מובהק.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הורע המצב עוד יותר, עקב המשבר הכלכלי שגרר הסתה אנטי- יהודית. סוחרים רבים הגיעו לפשיטת רגל ונזקקו למוסדות הצדקה של הקהילה.

החוגים הציוניים הראשונים התארגנו בסקאלה לקראת סוף המאה ה-19. בית-הספר העברי מיסודה של "שפה ברורה" הוקם ב-1908. לידו פעלו ספרייה עברית וחוג לדרמה.

עד מהרה היו הציונים רוב ובבחירות לועד הקהילה, ב-1928 נבחרו שבעה נציגים ציונים מתוך שמונה. במקום פעלו סניפים של פועלי ציון, הציונים הכלליים שהיו רוב, המזרחי והרביזיוניסטים. כן נוסדו ארגוני הנוער "השומר הצעיר" ב-1920, "הנוער הציוני" ב-1929, "בית"ר" ב-1931 ו"אחווה" ב-1934. כמה בני נוער ופועלים יהודים השתייכו לאיגוד אנטי-ציוני בשם "בראטרסטבו" BRATERSTWO (בפולנית - אחווה).

ב-1921 נבנה ביזמתם ובעזרתם של הארגונים הציונים בסקאלה "בית העם" בו השתכנו בית הספר העברי המשלים, גן ילדים וספרייה של כ-5,000 ספרים באידיש, בפולנית ובעברית. בהצגות החוג לדרמה שפעל בבית-העם צפו גם פולנים ואוקראינים.

בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 היו בסקאלה קרוב ל-1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. הצבא האדום נכנס לסקאלה ב-17 בספטמבר 1939. המסחר הפרטי נאסר, וסחורות הוחרמו. המנהיגים הציונים נרדפו ונאלצו לעזוב את המקום.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, גויסו צעירים יהודים לצבא האדום. האוקראינים השתלטו על העיר והרבו לפגוע ביהודים. ביולי 1941 נכבש האזור ויחידות צבא הונגריה (בת ברית של גרמניה הנאצית) נכנס לעיר. יהודים גוייסו לעבודות כפיה. נכבדי העדה ובראשם הרב יהודה דרימר נדרשו לספק מצרכים למפקדת הצבא במקום. אלפי יהודים מקארפאטורוס שעברו בעיר בדרכם להשמדה בקמייניץ פודולסקי (KAMIENIEC PODOLSKI) קבלו סיוע מאנשי הקהילה. למעטים שנמלטו מההרג סופקו תעודות מזוייפות, שאפשרו להם לשוב להונגריה.

באוגוסט 1941 עברה השליטה בסקאלה לידי הגרמנים, הם מינו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ולידו משטרה יהודית. היודנראט נדרש לספק יהודים לעבודות כפייה וכן סחורות, כסף ודברי ערך לגרמנים. יהודי סקאלה התגוררו בעיקר באזור השוק ובפרבר סטארה סקאלה. אמנם לא הוקם גיטו, אך בתיהם סומנו במגן-דוד ונאסרה עליהם כניסה לרחובות של נוצרים. הרוב הצליחו להתקיים ממסחר חשאי עם אוכלוסי הסביבה, לנזקקים פתח היודנראט מטבח צבורי. באוקטובר 1941 הגיעו לסקאלה מעל 100 יהודים שגורשו מהכפר, מספר היהודים בסקאלה הגיע אז ל-1,550 ומספר הנזקקים לסעד עלה. בחורף אותה השנה נשלחו גברים מסקאלה למחנות עבודה. בסוף מרץ 1942 הגיעו לעיר פליטים נוספים וגברים בני 60-14 שנצטוו להתייצב בעיר הנפה בורשצ'וב (BORSZCZOW), כביכול לשם קבלת תעודות זיהוי, נשלחו למחנות העבודה. רק בעלי כרטיסי עבודה "טובים" שוחררו. היודנראט של סקאלה שמר על קשר עם אנשי הקהילה שבמחנות, שלח מזון ולבוש ואף פדה בכסף חולים ותשושים. במאי אותה השנה נשלחו כמה מאנשי היודנראט והמשטרה היהודית גם הם למחנות העבודה.

ב-26 בספטמבר 1942 ערך הגסטאפו אקציה (פעולת חסול) בסקאלה. יהודים נמלטו ליערות ולמחבואים שהוכנו מראש. אחדים נתגלו במצוד. למעלה מ-30 יהודים נרצחו במקום ונטמנו בקבר אחים. כ-700 נתפשו ושולחו למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב, שם נערכה סלקציה- נשים, ילדים, זקנים וחולים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). הנותרים בינובסקה נספו תוך זמן קצר מחמת תנאי המקום. כמחצית מיהודי סקאלה שהצליחו להמלט חזרו לעיר. ב-22 באוקטובר 1942 גורשו לגיטו בורשצ'וב (BORSZCOW),שם נספו באקציה שהתקיימה ב-11-6 ביוני 1943 וסקאלה הוכרזה "יודנריין".

בסביבות העיר נשארו רק יהודים ספורים, והם הועסקו כמשרתי הגרמנים וצויידו בתעודות "יהודים חשובים למשק הגרמני". יהודים שהסתתרו בעיר ובסביבתה היו נתונים בסכנה מתמדת, מפני חיילים גרמנים, מפני שוטרים אוקראינים או מפני פרטיזנים לאומנים אוקראינים, שערכו עליהם מצוד. כ-200 יהודים נרצחו ביער הסמוך לסקאלה.

למעלה מששים גברים מסקאלה, שהצליחו להמלט, הצטרפו ליחידת פרטיזנים יהודים ביערות. בסוף דצמבר 1943 נפלו כולם בקרב עם הגרמנים.

סקאלה שוחררה בידי הצבא האדום באפריל 1944. ביולי 1944 הקימה המפקדה הסובייטית "ועדת תאום לבדיקת פשעי הנאצים באזור סקאלה". אוקראינים שנמצאו אשמים בהריגת יהודים נדונו לתקופות מאסר ממושכות.

כ-150 יהודים מתושבי סקאלה נותרו בחיים אחרי המלחמה. מפאת האוירה האנטישמית בעיר עזבוה לפולין ועמם 39 ספרי תורה שהצליחו להסתיר במשך המלחמה. הם עלו לארץ ישראל או היגרו לארצות אחרות.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

הקהילה לא חודשה אחרי השואה ונכון לשנת 2014 אין במקום יהודים.
שני בתי הכנסת ששימשו בעבר את היהודים במקום, משמשים כיום כבית מגורים וכבית נטוש.

בית העלמין שייך לעירייה, אך הוא אינו מתוחזק, אינו מוקף בגדר או סגור בשער. באתר יש כמה מאות מצבות, חלקן הרוסות, חלקן נפלו לאדמה והכיתוב בהן נמחק, ואחרות נלקחו. המקום משמש גם לחקלאות ובניה. לעיתים נדירות פוקדים אותו מבקרים.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אוקראינה
לבוב
קאמיניץ-פודולסקי
הונגריה

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
קאמיניץ-פודולסקי Kamenets Podolski

עיר מחוז באוקראינה.

עד לחלוקות פולין בסוף המאה ה- 18, היה האזור בממלכת פולין ליטא. בלחץ שלטונות העיר הטילו מלכי פולין הגבלות מסחר ומגורים על היהודים במשך מאות בשנים; רק בימי יאן קאזימיירז' (1648- 1668) קנו להם היהודים זכות ישיבה בעיר.

גידול של ממש באוכלוסייה היהודית במקום חל בתקופת הכיבוש הטורקי בשנים 1699-1672. ב-1750 נענה מלך פולין לדרישות העירוניים והכנסייה וגירש את היהודים מן העיר; בתיהם עברו לרשות מועצת העיר ובית-הכנסת נהרס. המגורשים התיישבו בכפרי הסביבה ופעולתם המסחרית הערה הוסיפה להרגיז את שכניהם הלא-יהודים.

בשנת 1757 נערך בכנסיית קאמניץ-פודולסקיי ויכוח פומבי, בפקודת הבישוף המקומי, בין נציגי יהדות פודוליה לבין יעקב פראנק ואנשיו; בעקבות הויכוח ציווה הבישוף לשרוף את התלמוד בכיכר העיר.

שנתיים לאחר חלוקת פולין והסיפוח לרוסיה אישר הצאר פאוול הראשון את זכויות המגורים של היהודים; אותו זמן השתייכו 24 יהודים לגילדות המסחר ו-1,367 היו רשומים בפנקסי המסים של העיריה. ב-1832 שוב ביקשו התושבים לגרש את היהודים; הממשלה דחתה את בקשתם אבל הנהיגה הגבלות על מספר החנויות והבתים שבבעלות יהודית.

ב-1897 התפקדו בעיר 16,211 יהודים וערב מלחמת-העולם הראשונה - 23,430 (%47 מכלל האוכלוסייה). 52 מיהודי המקום קיפחו את חייהם בפוגרומים שבעקבות המהפכה ביולי 1919, ועם התבססות המשטר הסובייטי נמלטו רבים מאמידי הקהילה אל מעבר לגבול הסמוך. ב-1929 נשארו בעיר 12,775 יהודים (כ-%30 מכלל האוכלוסייה).


בימי מלחמת העולם השנייה, עם הכיבוש הגרמני בקיץ 1941, נמצאו בקאמניץ פודולסקי 10,000 יהודים, ביניהם כ-6,000 מיהודי הסביבה שרוכזו בעיר. בסוף אוגוסט 1941 רצחו הגרמנים בקאמיניץ פודולסקי 23,600 יהודים, בהם יהודי העיר והסביבה ועוד אלפי יהודים שגורשו מהונגריה מפני שלא יכלו להוכיח אזרחות הונגרית, והוסגרו לידי הגרמנים בידי ממשלת הונגריה.

בשנת 1970 לא פעל במקום בית כנסת.


הקהילת היהודית ב- קמניץ- פודולסק בשנות ה- 2000.

לפי נתוני הארגונים היהודיים באוקראינה, בשנת 2013 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-150 נפש. בעיר יש בית כנסת בשם "ארטיזן" ובסמוך לו מקווה ומסעדה יהודית. מרכז הקהילה היהודית בעיר מנוהל על ידי משה גרשוביץ' לאם. כמו כן, פועל בעיר בית תרבות "שלום" ובנוסף מפעיל ארגון "הג'וינט היהודי" מרכז חסד בשם "חסד הבעש"ט".

כתובת המרכז הקהילתי: רחוב גרשבקוגו 32/93

ציוני דרך בתולדות יהודי הונגריה

1251 | ארץ הגר

במחצית השנייה של המאה ה-11 נדדו כמה יהודים מאזורי מורביה ובוהמיה, הלוא היא צ'כיה של היום, והתיישבו באזור פאנוניה, היום הונגריה. מסמכים מהתקופה מעידים כי הכנסייה המקומית הוציאה צווים שאסרו על נישואים בין נוצרים ליהודים וכן על העסקת יהודים בפסטיבלים ובירידים.
הלך הרוח השתנה בשנת 1251 כשהמלך ההונגרי בֶּלה הרביעי פירסם כתב זכויות שהסדיר את יחסי המסחר בין יהודים לנוצרים והגן על היהודים מפני התנכלויות מצד נוצרים. המהלך המלכותי הביא לכך שיהודים מכל רחבי אירופה החלו להגר להונגריה, "ארץ הגר", כפי שכונתה בכתבים רבניים בימי הביניים.
ברם, לא הכול היה מושלם בממלכת הגולאש והבלינצ'ס. בתקופתו של המלך לאיוש התחזקה השפעתה של הכנסייה, שלא ראתה בעין יפה את הזכויות שהוענקו ליהודים, ובשנת 1360 גזר המלך על גירושם מממלכתו. ארבע שנים מאוחר יותר בוטלה הגזירה מסיבות כלכליות, אך רבים מהמגורשים לא שבו.

1526 | שלוש מדינות לעם אחד

במאות ה-16 וה-17 נאבקו ההונגרים, הטורקים והקיסרים לבית הבסבורג על פיסת הנדל"ן ההונגרית הנחשקת. תושבי הונגריה – והיהודים בכללם – עברו מיד ליד ומריבון לריבון משל היו סחורה פגומה ביריד השנתי.
ראשית הסיפור בקרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526 – והסתיים בתבוסה הרת גורל של ההונגרים לטורקים. לאחר מכן נחלקה הונגריה לשלושה אזורים: החלק הדרום-מזרחי נפל תחת שלטון טורקי, החלק הצפון-מערבי תחת שלטונו של בית הבסבורג, ואילו באזור המזרחי – הלוא הוא אזור טרנסילבניה, שנותר תחת ריבונות טורקית (אך לא תחת שלטון טורקי) – נוסדה נסיכות עצמאית.
היהודים שחיו תחת השלטון הטורקי זכו לחופש יחסי. הקהילה המשמעותית ביותר באזור זה התגוררה בעיר בודה (שהיתה לימים לחלק מבודפשט). היתה זו קהילה ובה יהודים ממזרח וממערב גם יחד, ומפגש התרבויות העשיר את עולם התורה של יהודי בודה הודות לשילוב הפורה בין טכניקות הלימוד של חכמי ספרד ועקרונות הפלפול האשכנזיים.
גם מצבם הכלכלי של יהודי העיר, ששכנה על נתיב מסחר מרכזי, על גדות נהר הדנובה, היה משופר, והם סחרו בכל הבא ליד – מעורות ושטיחים ועד בקר ואלכוהול.
היהודים שחיו באזור המזרחי – כאמור, בריבונות טורקית אך לא תחת שלטון טורקי – נהנו מרווחה יחסית, בהשפעת הרפורמציה הנוצרית שהנהיגו הקלוויניסטים, שהיו סובלנים הרבה יותר מאבותיהם הקתולים.
מצבם של היהודים שחיו תחת בית הבסבורג, לעומת זאת, היה בכי רע. רבים מהם גורשו מערי המלך.

1781 | צו הסובלנות

היסטוריונים רבים מציינים את היום שבו העניק הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות" ליהודים כיום היסטורי שבו נפלו חומות הגטו, לפחות מטאפורית, ויהודים החלו להשתלב במרחב האירופי. הצו, שהוצא בשנת 1781, ביטל את הגבלות המגורים שהושתו על היהודים, העניק להם חופש תנועה ברחבי האימפריה ואיפשר להם להשתלב בחיי המסחר והכלכלה, ללמוד לימודים כלליים ולעסוק במקצועות חופשיים. לצד זאת, הצו אסר על פעולתם של בתי-כנסת, כמו גם על כתיבת יידיש ועברית בתעודות רשמיות. יהודים חסרי השכלה פורמלית לא הורשו להינשא עד גיל 25, כאמצעי לעידוד השכלה.
ואולם, חרף הפגיעה בחירות הדתית של יהודי הונגריה, יהודים רבים היגרו אליה, בעיקר מאזור גליציה (היום דרום פולין) ומורביה (היום צ'כיה). לימים תפוצל הקהילה היהודית בהונגריה לשני זרמים מנוגדים: היהודים שהגיעו ממורביה נטו אחר רעיונות הקדמה ואימצו את ערכי ההשכלה, וכעבור 100 שנה צמח מקרבם בנימין זאב הרצל, כמו גם הוגים ואינטלקטואלים אחרים, שרבים מהם השפיעו מאוד על התרבות האירופית.
היהודים שהגיעו מאזור גליציה, לעומת זאת, דבקו ביהדותם המסורתית, וייסדו לימים את חצרות החסידים סאטמר, מונקאץ' ועוד.

1848 | אמן-סיפציה

ההיסטוריה של הנאורות ויחסה ליהודים מורכבים והפכפכים. מצד אחד, הדוגלים בערכי השוויון, שהם לב לבה של תנועת הנאורות, לא יכלו להוציא מן הכלל את העם הנבחר, שמא יואשמו במוסר כפול. מצד שני, הסלידה האירופית העתיקה מן האפשרות לקבל את היהודי כשווה בין שווים הקשתה על האירופים לעשות זאת הלכה למעשה.
הונגריה לא היתה יוצאת דופן בעניין זה. בשנים 1815–1840 גדל מספרם של יהודי הונגריה בכ-80% הודות להגירה מואצת, שנבעה מהרפורמות שהנהיג יוזף השני ומהשפעותיו של "צו הסובלנות". על פניו, היהודים השתלבו בחברה ההונגרית וזכו ליחס שווה. אלא שהצידוקים לשנאת היהודים מצאו תמיד אוזניים קשובות.
דוגמה אחת מני רבות היתה דברים שאמר אחד מראשי התנועה הליברלית בבית התחתון בקשר לייצור אלכוהול, אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים באותו עת: "אלה היושבים באזור שבו כל בית-מרזח נמצא בידי יהודים יודעים איזו סכנה הם מהווים לעם [...] כשהם מחזיקים בידם ללא הרף את הרעל הלבן".
ביטוי נוסף לאנטישמיות שאף "צו סובלנות" לא היה יכול לה ניתן ב-1848, במהלך מהפכת "אביב העמים": אף שהיהודים נטלו במהפכה חלק פעיל, האסיפה הלאומית הליברלית סירבה להעניק להם שוויון זכויות מלא. בעקבות ההחלטה, שעוררה כמובן אכזבה רבה, טענו יהודים רבים כי אין זו אלא הוכחה נוספת לכך שיש להגביר את ההשתלבות בחיים ההונגריים ולטשטש את הזהות היהודית הלאומית.
למרות האקלים העוין, בשנת 1860 ניצח מכבש הנאורות את הגזענות וכמעט כל ההגבלות נגד היהודים בוטלו. המהפך הושלם בשנת 1867, אז הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא.

1868 | החוט המשולש

מה עושה אדם כשיום אחד אומרים לו שהוא שווה?
רעיונות ההשכלה והנאורות, שחלחלו לקהילות היהודיות בתוך זמן קצר יחסית, חוללו בהן שינויים עמוקים. בעידן הטרום-מודרני אמנם הייתה הקהילה הישות המשפטית, הפוליטית והחברתית שעיצבה את דמותו של היהודי, אך אחרי עידן האמנסיפציה נותרה לה סמכות דתית בלבד.
"צרת היהודים", כפי שכינה זאת אחד-העם, באה לידי ביטוי, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצלחתם להשתלב במרחב האירופי, משום שכעת היה על הקהילה היהודית להכריע בשאלת השאלות: מה תהיה הזהות היהודית הייחודית כשאין גטו? כיצד יש לנהוג כשהחומות התרבותיות והממשיות כבר אינן חוצצות בין יהודים לגויים?
ב-1868 הונחו השאלות הללו לפתחו של הקונגרס היהודי שיזמה קהילת פשט (לימים חלק מבודפשט), אחת הקהילות הגדולות והחשובות בהונגריה. בקונגרס התעמתו שלושה זרמים עיקריים: הזרם האורתודוקסי, שדגל בשמרנות דתית, התבדלות וצמצום ברפורמות דתיות; זרם הניאולוגים (החדשנים), שקרא לקבל את התמורות החברתיות בנפש חפצה, להשתמש בשפה ההונגרית בדרשות ולפתוח את בתי-הכנסת לרוח השינוי המנשבת בעולם; וזרם "הסטטוס-קוו", שעימו נמנו הדוגלים בשימור המצב שטרם הפילוג.
במהלך הקונגרס גרפו הניאולוגים את רוב הקולות, ובכך ייצגו את שאיפתם של רוב יהודי הונגריה להשתלב במרחב הכללי. הזרמים האחרים סירבו לקבל את ההכרעה, והתארגנו בקהילות נפרדות. יהודי שנקלע ליישוב יהודי באותם ימים היה יכול להתפלל תפילת "שחרית" בבית-הכנסת הניאולוגי, "מנחה" בבית-הכנסת האורתודוקסי ו"ערבית" בבית-הכנסת הקרוב לזרם "הסטטוס-קוו".
קיטוב כה חריף בין חבריה של קהילה יהודית היה תופעה ייחודית להונגריה, ומומחים סבורים כי השסע העמוק הותיר בקהילה חותם עז, שלא נמחה עד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

1882 | פתרון דומה, סיבה מנוגדת

לפני שיהודי הונגרי ושמו בנימין זאב הרצל התחיל בכלל לחשוב על כתיבת הטיוטה לספרו "מדינת היהודים", הציע הונגרי אחר, ויקטור אישטוצי, חבר פרלמנט ממשפחת אצולה, לייסד ליהודים מדינה משלהם. בניגוד להרצל, שהגה את רעיון המדינה היהודית מתוך דאגה לעמו, אישטוצי יזם את הרעיון בגלל חששו מהיהודים. במילים אחרות, שניהם הגו את רעיון המדינה היהודית מאותה סיבה: אנטישמיות.
אישטוצי טען כי היהדות אינה רק עדה דתית, אלא כת חברתית שאחדות הדם, המסורת הקדומה, האינטרסים המשותפים והדת עושים אותה ליחידה מהודקת וסגורה. לדידו, היהודים לא היו אלא טפילים מתוחכמים הזוממים להשתלט על הונגריה, והחלוקה הפנימית בין ניאולוגים לאורתודוקסים, לדוגמה, לא היתה אלא פרי תכנון נכלולי: תפקידם של האורתודוקסים הוא לשמר את היהדות ואת אורחות חייה הדתיים, ואילו תפקידם של הניאולוגים הוא לחדור בעורמה אל השורות הקדמיות של הפוליטיקה ההונגרית.
דבריו של אישטוצי נפלו על אוזניים קשובות והניחו את התשתית ליחס דו-ערכי שאיפיין את גורלה של יהדות הונגריה בכלל: מחד גיסא, ביטויים אנטישמיים הולכים וגוברים שהגיעו לשיאם בפרשת "הנערה מטיסא-איסלאר", עלילת דת מפורסמת שהתרחשה ב-1882, ובמסגרתה הואשמו שמש בית-כנסת ושוחט יהודי ברצח נערה (שממנו זוכו לבסוף בשתי ערכאות); מאידך גיסא, עלייה מואצת במספר היהודים שעברו לערים והשתלבו במרקם החיים הכללי. הלקח היה חד-משמעי: החברה ההונגרית אינה מוכנה לקבל את היהודים כמות שהם. כדי להשתלב בה עליהם לבטל את ייחודם החברתי והדתי ולהסתגל לדרכיה ומנהגיה של החברה הלא-יהודית.

1886 | האינטרנציונל היהודי-הונגרי

אחת התגובות הנפוצות לאי קבלת היהודים בחברה ההונגרית הייתה תופעת ההתבוללות. אולם בהתאם לאמירתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי סארטר כי "יהודי הוא מי שמכירים בו כיהודי" העובדה שנטמעו בהונגרים, לא ממש עזרה ליהודים. התפיסה הרווחת הייתה שהיהודי הוא גזע זר באירופה וגם אם מאוד ירצה, הוא אינו מסוגל להתאחד עם הגזעים הסלאביים . "היהדות היא נגע ממאיר בכל מקום", נכתב בירחון קתולי הונגרי מכובד באותם ימים, "והיא משחיתה את המידות בייחוד בעולם המסחר, מורידה את רמת המוסר והופכת את השחיתות לאופנה כללית".
אחד הפתרונות למלכוד שיהודי הונגריה נקלעו אליו נמצא באידיאולוגיה חדשה שהחלה להתפשט באירופה בסוף המאה ה-19: הסוציאליזם.
המחשבה הסוציאליסטית קבעה כי הגדרות לאומיות ודתיות הן המצאה קפיטליסטית שמטרתה לטשטש את פער המעמדות. היהודים, ששילמו מחיר כבד על שייכותם האתנית, הצטרפו לתנועה בהמוניהם.
אחד הסוציאליסטים המרכזיים בהונגריה היה בלה קון, שנולד בטרנסילבניה ב-1886. אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. קון השתייך לחוג אמנים וסופרים יהודים ידועים, שעימם נמנו מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ', הסופר לאיוש בירו ואחרים – כולם חסידי האידיאולוגיה הקומוניסטית ובעלי תפקידי מפתח ברפובליקה הסובייטית ההונגרית. ב-1919 התמנה קון לשר החוץ ברפובליקה הסובייטית-הונגרית ששלטה בהונגריה במשך תקופה קצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.





1903 | יש לך שקל?

אירוניה זה שדווקא חוזה הציונות, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שבה הרוב היהודי התנגד בתוקף לרעיון הציוני.
ואכן, רוב יהודי הונגריה התנגדו בתוקף לרעיון הציוני. הקהילה האורתודוקסית ראתה בציונות משיחיות שקר שעלולה להביא לדחיקת הקץ, ואילו הקהילה הניאולוגית דגלה בהתבוללות והגדירה את חבריה כ"הונגרים בני דת משה", קרי, יהודים שבחזם פועם לב הונגרי פטריוטי. יש מן האירוניה אפוא בעובדה שדווקא הציוני החשוב ביותר, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שרוב היהודים בה דחו את האידיאולוגיה הציונית מכל וכול.
ובכל זאת, בקונגרס הציוני הראשון השתתפו שבעה יהודים שהגיעו מהונגריה לבאזל כנציגים מטעם עצמם. הבולטים שבהם היו יאנוש רונאי, שהקים בשנת 1897 את האגודה הציונית הראשונה בהונגריה, ושמואל בטלהיים, שייסד עם רונאי את ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנת 1903.
עם השנים התחזקה התנועה הציונית בהונגריה. עדות לכך אפשר למצוא במספרם של קוני השקל הארצישראלי, שעלה מ-500 ל-1,200 איש (השקל היה דמי חבר שנתיים שנגבו עבור ההסתדרות הציונית והקנו זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים). "השאור שבעיסה", כהגדרתו של ד"ר חיים ויסברודף, אחד מחברי התנועה, היה ייסוד המכבייה ב-1903. מטרתם של מייסדי המכבייה היתה להקנות לחברי התנועה הציונית ערכי תרבות יהודיים וציוניים ולעורר בציבור היהודי תודעה יהודית, כבוד עצמי וגאווה לאומית. מסגרת פעולתם דמתה לזו של אגודות הסטודנטים והתאפיינה בסעודות משותפות, סמלים, סיסמאות וגם ניהול דו-קרב בשעת צורך.


1910 | "המפץ הגדול" של יהדות הונגריה

בסוף המאה ה-19, עידן שבו אתוס ההשכלה והמודרניזציה הגיעו לשיאם במערב אירופה ובמרכזה, התפוצצה לאטמוספירה ההונגרית אנרגיה אדירה של אינטלקט, יכולת וכישרון שהיתה אצורה במשך מאות שנים בבתי-המדרש ובישיבות.
היהודים ההונגרים רשמו הישגים כבירים בכל התחומים: מהממציאים הדגולים לאזלו בירו ודוד גסטטנר, דרך המתמטיקאים המחוננים מאנו בק ומיקלוש שווייצר, ועד זוכי פרסי נובל לכימיה ג'יאורגי אולה ומיכלי פולני.
במיוחד בלטו היהודים בעולם העיתונות. עם אנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהונגריה ניתן היה למנות את הסאטיריקן ואיש הפיליטונים הצולפניים אדולף אגאי, אשר שימש כעורך של המגזין הסאטירי הפופולרי בורשסם יאנקו, ואת המו"ל שנדור בראון, שהמציא פורמטים חדשים וצבעוניים של הדפסה, ובהם היומון "אֶז אֶשט" – שלושתם יהודים. שורשים יהודיים יש גם ל"היכלי העיתונות" המפורסמים של בודפשט, שריכזו לראשונה את כל העבודה העיתונאית – כתיבה, עריכה, הגהה, הדפסה, שיווק והפצה – תחת קורת גג אחת.
גם בשדה הרוח והספרות היתה ליהודים בהונגריה הצלחה רבה. אחד מהם היה המשורר יוסף קיש, למשל, שייסד את "א-הֶט", כתב-עת ששימש בית למשוררים וסופרים יהודים, ובכללם אמן הסיפור הקצר טומאש קובור. עם דעיכתו של "א-הט" ב-1910 תפס את מקומו כתב-העת הספרותי החשוב "ניגט", שבו כתבו חלוץ הפרוזה ההונגרית שנדור ברודי והנובליסט והמחזאי דז'ו סומורי.
יהודים הונגרים ויהודים ממוצא הונגרי תרמו תרומה מכרעת גם לתיאטרון ולקולנוע (ובהם למשל השחקן ברנרד שוורץ, הלוא הוא טוני קרטיס, יליד ניו יורק שהוריו היו ילידי הונגריה, ובמאי הסרט "קזבלנקה" נמו קרטש, ששינה את שמו למייקל קורטיז כשהיגר לאמריקה). אפילו בתחום הספורט, שנחשב "לא יהודי" במובהק, בלטו יהודים: כמעט 33% מהמדליות האולימפיות של הונגריה הוענקו לספורטאים בני דת משה.


1920 | חוקי היהודים

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה. בן לילה מצאו עצמם יהודים הונגרים רבים תחת ריבונותן של מדינות חדשות: רומניה, יוגוסלביה, אוסטריה ועוד.
במהלך מלחמת העולם (1914–1917) נפלו כ-10,000 חיילים יהודים הונגרים בשדות הקטל, אך הפטריוטיות שהפגינו לא עצרה את הרוח האנטישמית שנשבה ברחוב ההונגרי והתגברה עוד יותר לנוכח הפליטים היהודים הרבים שנהרו מגליציה וביקשו למצוא מחסה במרחב ההונגרי.
כמו מדינות רבות באירופה שניסו לגבש זהות לאומית בין שתי מלחמות העולם, גם הונגריה ניסתה לכונן משטר קומוניסטי, אלא שזה החזיק מעמד 133 ימים בלבד. אחריו עלה לשלטון מיקלוש הורטי, גיבור מלחמה לאומי ושמרן עם נטיות אנטישמיות. דיכוי המשטר הקומוניסטי לווה בפרעות ביהודים "הקוסמופוליטים", שבמהלכן רצחו כנופיות "הטרור הלבן" הפשיסטיות כ-3,000 יהודים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בהונגריה "אנטישמיות רכה": מצד אחד, תקנות מפלות כמו מכסות ליהודים באוניברסיטאות, שעמדו על 5% בלבד, ומנגד – מתן ייצוג מסוים ליהודים בפרלמנט ההונגרי.
בסוף שנות ה-30 היו יהודי הונגריה, כ-450 אלף במספר, תחת מתקפה אנטי-יהודית. המדרון היה חלקלק: בשנת 1938 חוקק בפרלמנט "חוק היהודים הראשון", שהגביל את חופש העיסוק שלהם בתחומים רבים והרחיב את ההגדרה "יהודי" גם למי שהמיר את דתו אחרי 1919. לאחר כשנה חוקק הפרלמנט ההונגרי את "חוק היהודים השני", שהרחיב את ההגדרה "יהודי" עוד יותר וכלל 100 אלף איש נוספים שהמירו את דתם לפני 1919, וכן את ילדיהם.
המהלכים הללו היו התשתית הברברית-חוקתית להשמדת יהדות הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.



1944 | סחורה תחת דם

קהילת יהודי הונגריה זכתה בכבוד המפוקפק להימנות עם הקהילות המעטות שמכונת ההשמדה הנאצית השאירה לסיום המלחמה. אבל כשזה כבר התרחש, החיסול היה קטלני, שיטתי ומהיר, אפילו יחסית לנאצים.
בניגוד ליהודי פולין, שרבים מהם האמינו לשקרים של מכונת התעמולה הנאצית, הטענה הרווחת בקרב החוקרים היא כי יהודי הונגריה היו מודעים למעלליה הנוראיים של המכונה הנאצית, אך עד לרגע האחרון לא האמינו כי ברבריות כזו אכן תתרחש בארץ תרבותית כמו הונגריה.
כאשר כבשו הנאצים את הונגריה, במרץ 1944, חיו בה כ-750 אלף יהודים, כ-300 אלף מהם פליטים ועקורים ממזרח. במשך חודשיים רוכזו כחצי מיליון יהודים ענודי טלאי צהוב בגטאות שהקימו הנאצים בכל ערי הונגריה, ובמאי 1944 הם החלו להישלח בהמוניהם לאושוויץ. ההערכה היא כי בתוך כמה שבועות נרצחו כך כ-450 אלף מיהודי הונגריה.
באוקטובר 1944 הדיחו הנאצים את עוצר הונגריה הורטי ומינו לתפקיד ראש הממשלה את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב-החץ. עם עלייתו של סלשי לא הגנו עוד השלטונות על יהודי בודפשט. המוות השתולל ברחובות בודפשט, והדנובה נצבע בדמם של זקנים, נשים וטף אשר נורו בגבם והושלכו לנהר.
אחד האירועים מעוררי המחלוקת ביותר שנקשרו לשואת יהודי הונגריה נוגע לישראל קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית במדינה וממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". קסטנר הציל כ-1,700 יהודים הודות לעסקה שחתם עם אדולף אייכמן, ואת תוכנה של העסקה ניתן לתמצת בשלוש מילים נוראות: "סחורה תחת דם".
בשנות ה-50 התפוצצה בישראל "פרשת קסטנר" אחרי שהאחרון הואשם על-ידי שופט המחוזי בנימין הלוי ש"מכר את נשמתו לשטן". כעבור שלוש שנים טיהר בית-המשפט העליון את שמו, אך קסטנר עצמו לא זכה לחזות בכך: כמה חודשים קודם לכן, ב-4 במרץ 1957, נרצח על-ידי שלושה מתנקשים יהודים בתל-אביב.



2001 | מהקמת מדינת ישראל עד ימינו

לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-145 אלף יהודים. בשנים הללו פעלה התנועה הציונית במלוא כוחה, ורבים מיהודי הונגריה עלו לישראל. עם הבולטים שבהם נמנו העיתונאי ולימים השר טומי לפיד, הסטיריקן אפרים קישון ונגיד בנק ישראל משה זנבר. היהודים שנותרו בהונגריה הפנו עורף למסורת היהודית, אם בגלל טראומת השואה ואם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שלטה בהונגריה המפלגה הקומוניסטית. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו, וכל פעילות ציונית נאסרה. יהודים שהיו בעלי נטייה קומוניסטית מובהקת התברגו בתפקידי מפתח במפלגה. אחד מהם היה הדיקטטור מתיאש ראקושי, שהנהיג את המדינה בשנים 1945–1956.
בתקופה הקומוניסטית היתה הקהילה היהודית בבודפשט תחת סמכותה של המחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968 פעל בכל אחד מ-18 המחוזות של העיר לפחות בית-כנסת אחד. זה שברחוב דוהאני נחשב לבית-הכנסת הגדול באירופה. התפוררותו של המשטר הקומוניסטי והרפורמה הדמוקרטית בהונגריה עוררו מחדש את הקהילה היהודית: כ-20 בתי-כנסת נפתחו, כמו גם מוסדות קהילתיים וחברתיים. אלא שהאנטישמיות בהונגריה לא שככה, ואף הגיעה לשיא חדש בבחירות 2010, כשמפלגת יוביק הלאומנית (Jobbik) קיבלה כ-16.5% מהקולות. בין האירועים האנטישמיים שנרשמו היו השלכת גופת חזיר על פסלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג וקריאת כיכר על שם אלברט ואס, שהואשם ברצח נשים יהודיות בטרנסילבניה.
בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בבודפשט כ-80 אלף איש – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה, אשר הפעילה 23 בתי-כנסת ובתי-תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי-ספר יסודיים, שלושה גני ילדים, בית-חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי-עלמין.

Yehuda Arie Drimmer
נכבדי הציונים בעיירה סקאלה,פולין, 1935 בקירוב
תלמידי בית הספר העברי בסקאלה. פולין 1925 בקירוב.
נכבדי הציונים בעיירה סקאלה,פולין, 1935 בקירוב
עומד מימין, מרדכי ויידברג, אחד ממייסדי מערכת החינוך
העברי בעיירה, נספה בשואה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יהודית יפין, קדומים)
תלמידי בית הספר העברי בסקאלה.
סקאלה. פולין 1925 בקירוב.
Marmorek, Oscar
נרקיס, מרדכי
Architect and Zionist

He was born in Skala and studied at the Institute of Technology in Vienna. There he joined the Kadimah student Zionist organization. He became a well-known architect, constructing synagogues and exhibition halls in Vienna and Budapest. Marmorek was responsible for a pavilion "Venice in Vienna" in the 1900 world exhibition in Vienna. An early collaborator of Theodor Herzl, he was a founder of the World Zionist Organization and attended the First Zionist Congress in 1897, being elected to the Zionist Executive.. In 1901 he accompanied Herzl on his mission to Constantinople. In 1902 he took part in the El-Arish expedition (examining the possibility for settlement in Sinai), acting as secretary with particular interest in the possibilities for housing. He was the model for the architect, Steineck, in Herzl's Altneuland. He shot himself on his father's grave.
Art curator

Born in Skala, he studied in Krakow and Vienna and went to Palestine in 1920, studying at the Bezalel School. In 1924 he was chief assistant to Boris Schatz at the Bezalel Museum. From 1925 until his death Narkiss was the director of the Bezalel National Museum, putting together many parts of the collection. He published articles and books on Jewish art, archeology and art history including Coins of Israel and Crafts of the Yemenite Jews.
Marmorek, Oscar
נרקיס, מרדכי
Architect and Zionist

He was born in Skala and studied at the Institute of Technology in Vienna. There he joined the Kadimah student Zionist organization. He became a well-known architect, constructing synagogues and exhibition halls in Vienna and Budapest. Marmorek was responsible for a pavilion "Venice in Vienna" in the 1900 world exhibition in Vienna. An early collaborator of Theodor Herzl, he was a founder of the World Zionist Organization and attended the First Zionist Congress in 1897, being elected to the Zionist Executive.. In 1901 he accompanied Herzl on his mission to Constantinople. In 1902 he took part in the El-Arish expedition (examining the possibility for settlement in Sinai), acting as secretary with particular interest in the possibilities for housing. He was the model for the architect, Steineck, in Herzl's Altneuland. He shot himself on his father's grave.
Art curator

Born in Skala, he studied in Krakow and Vienna and went to Palestine in 1920, studying at the Bezalel School. In 1924 he was chief assistant to Boris Schatz at the Bezalel Museum. From 1925 until his death Narkiss was the director of the Bezalel National Museum, putting together many parts of the collection. He published articles and books on Jewish art, archeology and art history including Coins of Israel and Crafts of the Yemenite Jews.