חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי ראבקה

ראבקה

Rabka

Rabka-Zdrój; ראבקה זדרוי

מאז :1999 Rabka-Zdrój, ביידיש: ראבקע

עיירה בנפת נובי טארג (Nowy Targ) במחוז פולין קטן, פולין. ראבקה ידועה כעיירת מרפא.

בשנת 1254 המלך הפולני בולסלאב הביישן העניק את אדמות ראבקה למנזר של מסדר הציסטרסיאניים. בשנת 1364 הכפר עבר לבעלות הכתר. המלך הפולני קאזימיר השלישי הגדול העניק למקום זכויות העיר לפי חוקי מגדבורג. בשנת 1446 העיר עברה לבעלות בני האצולה המקומית. בשנת 1570 החלו להפיק מלח מהמעיינות באזור.

לאחר החלוקת פולין הראשונה בין המעצמות השכנות בשנת 1772, ראבקה סופחה לאימפריה האוסטרית. בשנת 1813, במטרה לשמור לעצמם את המונופול של הפקת המלח, האוסטרים אסרו על הפקת המלח באזור ראבקה ואף ציוו על סתימת המעיינות שמהם הפיקו מלח. ב-1847 התפרצה בעיירה מגפת הכולרה אשר גבתה 266 קורבנות, 30% מתושבי המקום. ב-1858 גילו שמי מעיינות המלח במקום מכילים אחוז גבוה של יוד וברום ועל סמך זה בן האצולה יוליאן זובז'יצקי הקים במקום בית מרפא אשר הביא בעיקבותיו נופשים רבים. להתפתחות המקום תרמה גם הקמת תחנת הרכבת בשנת 1884 על המסילת הברזל שנסללה לרוחבה של גאליציה המערבית. בתום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, ראבקה נכללה בגבולות פולין העצמאית.

היהודים בראבקה

עד לסיפוחה של ראבקה לאימפריה האוסטרית חל איסור על התיישבות יהודים במקום. לאחר ביטול האיסור, בשנת 1827 מתועדת נוכחותם של שישה יהודים במקום. אחת מבנות היהודים, אנה מגדלנה גולדברגר (Anna Magdalena Goldberger), בתו של יואכים גולדברגר התנצרה. לאחריה התנצרה גם לאה פירר שנולדה בחוחולוב (Chochołów). בשנת 1835 התנצרה גם חיה בת משה בלוך, ובשנת 1861 התנצרה פסיה בת לייבל ריגלהאופט ביחד עם אחיה הבכור, הסוחר הרמן ריגלהאופט ורעייתו אנה בת משה בלוך עם שבעת ילדיהם.

בשנות ה-1840 פעל בראבקה בית מרזח בשם "אולשיצה" בבעלותו של הסוחר משה בלוך (שהתנצר). משה בלוך היה גם הבעלים של בית מלאכה לצביעת בדים, מעגלה ומייבשת בדים תעשייתית. בית המרזח פורק ב-1848.

בשנת 1835 נמנו בראבקה 34 יהודים (0,5%), ב-1845 מספרם היה 67 יהודים (0,8%) ובשנת 1855 התגוררו במקום 86 יהודים (1,6%). הקהילה היהודים התבססה בראבקה במחצית השנייה של המאה ה-19 וב-1895 כבר מנתה 261 איש (3,1%). בתי המרפא של ראבקה זכו לפופולריות הולכת וגוברת בין יהודי פולין ועקב כך גדלה הדרישה לשרותי הסעדה כשרים אשר יצרה הזדמנויות פרנסה חדשות לפרנסה לבני הקהילה. לרוב יהודי ראבקה לא הקפידו על אורח חיים יהודי מסורתי, לא הלכו עם כיסוי ראש ולא נבדלו בלבושם מהתושבים הנוצרים.

בראבקה הוקמו מספר בתי הארחה עבור הנופשים היהודים. למרות שבתי הארחה היו בבעלות יהודית, הם התקשו לספק מזון כשר, למרות שהקהילה היהודית של ראבקה העסיקה שוחט יהודי בשם טיבינגר. בסוף המאה ה-19 הוקמו בית תפילה ובית עלמין. בשנת 1890 הקרן היהודית ע"ש ווילהלם ומריה פרנקל אירגנה מפעל קייטנות לילדים יהודים מקרקוב והאזור בשם "לנגי" (Łęgi). בשנת 1907 הוקם בניין עבור מפעל ההבראה לילדים. ב-1923 שהו בביניין 110 ילדים, בשנת 1927 טופלו בו 400 ילדים.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה התמעט מספר היהודים בעיירה. במפקד האוכלוסין של 1921 נמנו בראבקה 172 יהודים. במפקד האוכלוסין של 1931 בנפת נובי טארג (Nowy Targ) התגוררו 2,571 יהודים, מהם 450 חיו בראבקה.

יהודי המקום עסקו בעיקר במסחר זעיר, מלאכה, ניהול בתי ממכר לאלכוהול ובתי מרזח, חנויות בדים, מעגלות, מצבעות, מאפיות ורוכלות. היהודים לא עסקו בחקלאות, למרות שחכרו או שהיו בבעלותם חוות חקלאיות. היהודי העשיר ביותר בראבקה היה אז פראונדליך, בעל מבשלת בירה אשר מאוחר יותר הוסבה למפעל חלב.

קהילת ראבקה הייתה קהילה אוטונומית בתוך קהילת יורדאנוב. החל משנת 1887 הרב ישראל ב"ר נפתלי הירץ  שרייבר כיהן רבה של כל הקהילה. בשנות ה-1930 לראבקה היה רב משלה, הרב ישראל רוקח (נספה בשואה). וועד הקהילה בראבקה מימן את בית התפילה וב-1934 את המקווה החדש ואת ההקדש לעניים, תמך בקופת גמילות חסדים ובסעד לעניים, תרם לצורכי החינוך ותמך בשעורי ערב ללימוד העברית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה במקום פעילות פוליטית, תרבותית וציבורית ערה בקרב יהודי המקום וגם בקרב המבריאים והנופשים. פעלו במקום אירגוני צדקה כגון, חברת "ביקור חולים". הארגון האמריקאי "ג'וינט" מימן את הרופא היהודי המקומי שטיפל בחינם בילדים ובמבריאים עניים. איגוד הסוחרים היהודים וחברת בעלי המלאכה הקימו בשנת 1935 "קופת גמילות חסדים" להלוואות לנזקקים.

ביישוב פעל בית ספר יהודי. הספרייה של ההסתדרות הציונית שירתה גם את  הנופשים. במקום התקיימה פעילות של סניפי התנועות הציוניות "הציוניים הכלליים", "בני עקיבא", "מכבי", "בית"ר".

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. הצבא הגרמני, בשיתוף צבא סלובקיה, כבשו את ראבקה ב-3 בספטמבר 1939. היהודים נצטוו להתייצב מיד לעבודות כפייה והוטלו עליהם הגבלות תנועה, תשלומי כופר גבוהים וחובה לענוד על הזרוע סרט עם מדן דוד. גם הבתים והמפעלים בבעלות יהודית סומנו במגן דוד. הגרמנים והבריונים הנוצרים נהגו לפרוץ  לדירות היהודים וששדו את רכושם. כעבור כמה זמן הגרמנים חטפו 13 יהודים והובילו אותם למקום לא ידוע.

ב-17 בספטמבר 1939 ברית המועצות פלשה לפולין וכבשה שטחים במזרח פולין. חלק מ-450 היהודים שהיו בראבקה עד לזמן הכיבוש הגרמני עברו לשטחי הכיבוש הסובייטי במזרח. בסוף 1939 מוקם בראבקה יודנראט ובראשו הועמד פראונדליך, בעל מבשל הבירה.  בין 12 החברים בו היו זיגמונט בוקסבאום, האחים בראונפלד, ישראל זלינגר וצולמן. הוכנה רשימת התושבים היהודים לפי המגדר, הגיל, והמקצוע. על היודנראט חלה חובה לספק אנשים לעבודות כפייה בסילוק ההריסות, ניקוי הדרכים משלג, עבודה במנסרות וכו'. עבודתו הכפיה חלו על כל היהודים בגילים 60-14. נאסר השימוש בשפה העברית והתלמידים היהודים סולקו מבתי הספר הפולנים.

לראבקה הגיעו יהודים ממקומות אחרים בתקווה שהמשטר והפיקוח על היהודים נסבל יותר. מספר היהודים במקום גדל עד סוף מרץ 1941 ל- 1,500 מתוכם כ-880 הגיעו מקרקוב והסביבה.

ב-1940, הועבר מזאקופאנה לראבקה, לבניין המכונה "ווילה טרסקה" (" Teresk) שהיה ממוקם על הגבעה ברחוב סלונצ'נה (Słoneczna) בית הספר למפקדי משטרת הביטחון ושל כוחות הביטחון בגנרלגוברנמן (Schule der Sicherheitspolizei und SD im GG). מפקדו של בית הספר היה סג"ן אס.אס וילהלם רוזנבאום (Wilhelm Rosenbaum  SS-Untersturmführer) המכונה "התליין מראבקה". תלמידי בית הספר הגרמנים והאוקראינים השתמשו ביהודים בתור כלי אימונים של שיטות טרור, התעללות, דיכוי ורצח. ב-1941 ביער הסמוך ל"ווילה טרסקה" נבנו בונקרים ומטווח לאימוני ירי. השביל שהוביל למטווח רוצף במצבות מבתי העלמין בסביבה, בין היתר מבית העלמין ביורדנוב. גרם המדרגות המפואר שהוביל ל "ווילה טרסקה" נבנה ממצבות מבית העלמין ביורדנוב ומשאני דולנה.

ב-1941 הגרמנים ריכזו את היהודים באזור אחד ברחוב דלוגה, במעין גטו לא מגודר. מאוחר יותר, בשלושה מבנים אחרים ברחוב סלוני הוקם מחנה עבודה, שוכנו בו כ-100 יהודים שהובאו מנובי סונץ' ונובי טארג והסביבה לעבודות במחצבה, בבניית כבישים ובהרחבת "ווילה טרסקה". בפברואר 1942 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל הפרוות, הלבוש החם וציוד הסקי. ארבעה אנשים אשר לא נשמעו לצוו הוצאו להורג. ב-28 באפריל 1942 נהרגו ברחובות שבעה יהודים. בין מאי ליולי 1942, בשלושה טרנספורטים הובאו לראבקה מנובי סאנץ' יהודים לעבודות כפייה, על פי בקשתו של וילהלם רוזנבאום. ב-9 במאי 1942 הגיע הטרנספורט הראשון אשר כלל בין 60 ל- 200 איש. האנשים שלא היו מסוגלים לעבוד או שלא מצאו חן בעיניו של וילהלם רוזנבאום נורו ב-10 במאי ביער שליד "ווילה טרסקה". הטרספורט השני כלל כ-150 איש. בסוף יולי נשלחו לראבקה מנובי סונץ' כ-100 יהודים. ביניהם היו יהודים אורתודוקסים בלבוש מסורתי. ל "ווילה טרסקה" הגיעו רק 90 איש, היתר נורו בדרך. ב-22 במאי 1942 וילהלם רוזנבאום ערך סלקציה בין יהודי ראבקה: . הוא קרא מתוך רשימה למשפחות שלמות. האנשים האלה הוחזקו באסם ללא אוכל או שתיה. ב-25 במאי 1942 בארבע בבוקר, 45 איש מתוך הרשימה הזאת, האנשים הזקנים והתשושים שביניהם, נלקחו ל "ווילה טרסקה". בשעה שמונה בערב הקורבנות הובלו לבורות אשר נחפרו ביער מאחורי "ווילה טרסקה", האוקראינים והשומרים הריצו את האנשים למקום העקידה, קבוצות קבוצות תוך כדי מכות. האנשים נצטוו להתפשט, לעמוד על יד הבורות ונורו מאחורי הראש.  וילהלם רוזנבאום רצח במו ידיו שישה יהודים. החטא של אחת ממשפחות הנרצחים מראבקה, שני הורים, ילדה בת 15 וילד בן 10, היה שם משפחתם – רוזנבאום, הם נרצחו כדי ש"חברים" לא יצחקו על וילהלם רוזנבאום שיש לו שם יהודי.

ביוני 1942 בסמיכות להגעה של טרנספורט של יהודים מנובי סאנץ' בוצע רצח המוני נוסף בו נרצחו כ-300 יהודים מתוכם למעלה מ-200 מיהודי ראבקה וכ-50 מיהודי נובי סאנץ'. ב-17 ביולי 1942 בטבח נוסף נרצחו כ-100 יהודים שהגיעו בטרנספורט מנובי סאנץ' וגם יהודים מקרקוב שחיפשו מקלט בראבקה.

ב-30-28 באוגוסט 1942 יהודי ראבקה נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. נותרו במקום כ-200 יהודים במחנה העבודה. בדצמבר 1942 כ-100 מהם הועברו למחנה הריכוז בפלאשוב. ב-1 בספטמבר 1943 חוסל מחנה העבודה, חלק מהיהודים שנותרו במחנה הוצאו להורג והיתר, כ- 70 איש ,נשלחו לפלאשוב.

לאחר השואה

ראבקה שוחררה על ידי הצבא הסובייטי ב-28 בינואר 1945. הניצולים המעטים לא חזרו לראבקה. ב-1999 ראבקה קיבלה את השם ראבקה זדרוי. ביניין בית התפילה שהוסב על ידי הגרמנים ב-1942 לבית מרחץ עבור היהודים, משמש כביניין מגורים. במקום שעמד בית הספר היהודי ישנה היום מרפאה. היום "ווילה טרסקה" נמצאת בבעלות "חברת המורים".

עד היום לא ידוע כמה יהודים נרצחו ונקברו בבורות של ראבקה. בשטח בית העלמין לא נותרו מצבות. במקומם של קברי האחים של היהודים שנרצחו על ידי הנאצים הונחו 16 משטחי בטון. ישנם גם קברים בודדים לא מסומנים הפזורים ביער בקרבת מה שהייתה "ווילה טרסקה". שטח בית העלמין הוקף גדר ברזל, על שער הכניסה הוצב מגן דוד, על השער ישנו שלט עם הסבר על מהות המקום. הוצב לוח זכרון עם כיתוב בפולנית ויידיש: "כבוד למעונים שניספו מידי רוצחי העם ההיטלראים 1942-1941". ממצבות שנמצאו וונאספו בסביבה נבנתה אנדרטה "לזכר המתים היהודים הקדושים". המצבות שנמצאו הן כנראה מבית העלמין ביורדנוב.

בשטח בית העלמין הוצבו גם שני לוחות שיש. האחד מ-1989 באדיבות הקרן של האחיות פלר. הלוח השני עם כיתוב בשלוש שפות: עברית,יידיש ופולנית: "ליבי ליבי על חלליהם הגדר נבנה והבית החיים תוקן על ידי לייב גאטטערער מעיר פראנקפורט-יליד דאברא בסיוע מועצת העיר ראבקא לזכר הקדושים שנהרגו ונקברו פה בשנות תש"ב-תש"ד הי"ד".

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
116554
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
משפחות רפפורט, פרידמן, אנגלרד ו-וויס
בעיירת הנופש ראבקה, פולין, 1927
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דבורה הנפלד, ישראל)
משפחת רפפורט בנופש ביער רבקה,
פולין, 1926
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דבורה הנפלד, ישראל)

לימנובה

Limanowa

ביידיש: לימענעוו, בגרמנית: Hildman, Ilmann

עיירה ובירת הנפה לימנובה במחוז פולין קטן, פולין.

המקום מוזכר לראשונה בשנת 1476 בשמו הגרמני Ilman. בשנת 1565 המלך  הפולני זיגמונד השני אוגוסט העניק לתושבי המקום זכויות של עיר ופטור מתשלום מיסים למשך שלושים שנים. בראשית היה זה יישוב חקלאי שהתפתח עם הזמן בזכות הירידים והשווקים שנערכו במקוםו ומאוחר יותר גם בעקבות הקמתם של בתי מלאכה לביגוד, מזון, עיבוד מתכות ועץ. תושבי העיירה עסקו גם בסחר במשקאות חריפים ובירה עם הונגריה, שאז גבלה עם איזור זה של פולין. רק ב-1680 העיר מתועדת בשמה הפולני לימנובה.

העיר נחרבה בזמן הפלישה השבדית לממלכת פולין בין השנים 1660-1655. המקום התאושש מהחורבן רק לאחר שסופח לאימפריה האוסטרית ב-1772, בעקבות בחלוקת  פולין הראשונה בין המעצמות השכנות. הקיסר האוסטרי לאופולד השני העניק למקום זכויות יתר כדי במטרה לחזק את כלכלת העיר. בניית מסילת הרכבת ב-1884 לרוחבה של גליציה המערבית והקמת תחנת רכבת בלימנובה בשנת 1885 תרמו להתפתחותה. בשנת 1886 לימנובה הפכה למרכז מינהלי ובירת נפה. לימנובה הייתה ידועה גם בסחר בסוסים.  בשנת 1900 כל סוס רביעי בגליציה נקנה או נמכר בשוק שלה. בשנת 1907 בסמוך לעיר, בסובליני (Sowliny), חברה צרפתית בנתה בתי זיקוק לנפט, בעיר הוקם מפעל מודרני לייצור בירה והמנסרה הורחבה.

בדצמבר 1914, בזמן במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), צבאות אוסטריה וגרמניה הדפו בקרבת לימנובה התקפה של צבא רוסיה. בעקבות הקרבות חלק גדול מהיישוב נשרף או נהרס בהפגזות. לאחר תום מלחמת העולם לימנובה נכללה בשטחה של פולין. יחד עם המעבר לעצמאות לימנובה איבדה את השווקים האוסטרים וכלכלת היישוב נפגעה. סגירת בית הזיקוק ב-1933 והמשבר הכלכלי גרמו לעליית המתחים והרעת היחסים בין האוכלוסיות השונות בעיר.

 

היהודים בלימנובה

היהודים מוזכרים לראשונה בלימנובה בשנת 1640, במסמך המבטל זכיונו של ישראל ישראלוביץ למכור אלכוהול. הוא הואשם שהכריח את תושבי המקום לקנות בירה באיכות ירודה ומכר יי"ש במחירים מופקעים. לא ידוע האם סולק מהעיר. לפי הרשומים במחצית השנייה של המאה ה-18, בלימנובה התגורר היהודי מיכאל רוז'נסקי אשר התנצר, כמוהו התנצרה ב-1761 צעירה יהודיה. היהודים תרמו לפיתוחה של העיר, במיוחד בסוף המאה ה-18, כאשר התמחו בייצור ושיווק אלכוהול ובירה, מוצרים שהיו מבוקשים גם בהונגריה. ב-1769 התגוררה בלימנובה משפחה יהודית אשר חכרה מבשלת בירה. ההעדפה במסירת החכירה של ייצור הבירה לידי היהודים מצד האצילים בעלי המקום גרמה למתחים וסכסוכים עם הבורגנות המקומית. ב-1789 התלוננו תושבי המקום הנוצרים בפני השלטונות האוסטרים על בני האצולה המקומית ודרשו לקחת מהיהודים את רשות החכירה, אולם  דרישתם נדחתה. פרט לחכירה היהודים עסקו בשחיטה, בעיבוד עורות, בפרוונות ובאפיית לחם. לפי הרשומות בראשית שלטון האוסטרים בגליציה, בלימנובה רק יהודי אחד עסק בחקלאות.

בראשית המאה ה-19 התיישבו בלימנובה שתי משפחות יהודים חשובות: גולדפינגר ובלאוגרונד. במחצית המאה ה-19 ישבו במקום 30 משפחות יהודים. ב-1850 הוקם במקום בית כנסת. אגודת חברת קדישא קנתה חלקה מחוץ ליישוב בקרבת הכפר סוליבני (Sowliny) והקימה עליה את בית העלמין. היהודים התפרנסו ממסחר בשווקים הכפריים בתבואות, בסיד שהובא מפודגוז'ה (Podgórze) ליד קרקוב, בעורות ובנוצות.שלושה יהודים חכרו בתי מרזח, היו גם חייט אחד, ייצרן סבון, מוכס, מוכר טבק ועגלון. מסילת הרכבת תרמה, כמו בכל מקום, להתאוששות כלכלית ולהזדמנויות פרנסה חדשות ואיתן גם לגידול באוכלוסיות העירוניות והיהודיות. השקעות במפעלים חדשים בלימנובה במאות ה-19 וה-20 הגדילו את מספר מקומות העבודה. בשנת 1880 בעיר התגוררו כ-880 יהודים. גידול אוכלוסיית היהודים הביא לעצמאות הקהילה ולהתנתקות מקהילת וישניץ' (Wisznicz) בסוף המאה ה-19. כרבע מיהודי לימנובה היו חסידי הצדיקים מנובי סונץ'. יתר היהודים גם הם היו אדוקים באמונתם. בקהילת לימנובה היו שלושה רבנים, שלושה בתי תפילה ומספר חדרים. חלק מילדי היהודים למדו בבית הספר הציבורי הפולני. בחברה החסידית בלט אחוז גבוה של נשים יהודיות שפירנסו את המשפחה וניהלו את כלכלת הבית בזמן שהגברים היו עסוקים בלימוד התורה. הדסה ביטרמן ניהלה דוכן בדים, אסתר הינדה ברגר עסקה בסחר קמעונאי, לברגלאס ולאסתר בירנבאום היו דוכני כולבו, טאובה שיינקורן בירקנפלד סחרה בירקות ופירות וחיה בירנבאום סחרה בעורות ומוצרי סנדלרות.

היחסים עם האוכלוסיה הנוצרית בתחילה היו תקינים, אך עם הזמן, עקב החרפת התחרות הכלכלית והתגברות התעמולה האנטישמית, המצב התדרדר. המהומות והפרעות של 1898ביהודי 1898 גליציה לא פסחו על לימנובה. בכפרים סביב לימנובה הפורעים הרסו כמה בתי מרזח של יהודים. יהודי העיר ניצלו בזכות נוכחות הצבא בעיר. לאחר כינונה של הרפובליקה הפולנית העצמאית וכניסת הלגיון הפולני ללימנובה בנובמבר 1918 התחדשו הפרעות ביהודים, אך השלטון החדש השתלט על המצב.

במפקד האוכלוסין של 1921 נמנו בלימנובה 905 יהודים מתוך 2,143 כלל האוכלוסייה  (42.2%). האוכלוסייה היהודית גדלה ב-1924 ל-1,099 איש (51.1%), אך ב-1931 נמנו במקום 1,002 יהודים (45.2%). ליהודים הייתה נציגות במועצת העיר: דר' יאן האמרשלאג נבחר לראשות העיר וייצג אותה במועצת המחוז. . בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התקיימה בלימנובה פעילות תרבותית, פוליטית וציונית ערה. נוסדה אגודה של סוחרים יהודים, במקום פעלו כמה אגודות יהודיות לעזרה סוציאלית, הייתה קופת גמ"ח, קופה עממית, וארגון הג'וינט האמריקאי עזר בהקמת מטבח להזנת ילדים. במקום פעלו בית ספר עברי של רשת "תרבות", בית ספר יהודי ללימודי דת. בעיירה הוקמו תנועות נוער ציוניות וסניף של אירגון הנשים "ויצ"ו" שהפעיל חוג דרמה.

עם העמקת המשבר הכלכלי בשנות ה-1930, מצב היהודים החמיר. הלאומנים הפולנים קראו לחרם על המסחר עם היהודים. השטפון הגדול בשנת 1935 גרם לנזקים גדולים בעיר.

 

תקופת השואה

 ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פולשה לפולין. הגרמנים כבשו את לימנובה ב-6 בספטמבר 1939. מיד החלו בחטיפות של יהודים לעבודות כפייה. ב-11 בספטמבר הגרמנים רצחו מחוץ לעיירה במורדרקה (Mordarka), ליד הדרך לנובי סונץ', 12 יהודים אמידים שהואשמו בתרומה לקרן ההגנה הלאומית הפולנית. על יהודי לימנובה הוטלו גזרות כלכליות והגבלות: על היהודים נאסר לעסוק במסחר, על ילדי היהודים נאסר ללכת לבתי הספר והיהודים חויבו לענוד על הזרוע סרט עם מגן דוד..

במרס 1940 הגיעו לעיירה כ-700 פליטים מלודז'. חלקם שוכנו בכפרי הסביבה, כ-400 מהם הועברו הלאה, לנובי סונץ'. מצב היהודים הלך והחמיר. הסניף של ה"יס.ס" - האגודה היהודים לעזרה הדדית בנובי סאנץ' (Nowy Sącz) סייע בטיפול בפליטים.

ב-1941 בכפר הסמוך סטארה וויאש (Stara Wieś) נורו למוות 167 יהודים זקנים וחולים. במאי אותה שנה, הז'נדרם באומן (Bauman), כנקמה על בריחת שני יהודים מקבוצה שהובילו אותה לעבודה שני שומרי אס.אס, רצח בבית העלמין 12 יהודים. ביולי 1941 נרצחו 70 יהודים נוספים ליד החומה ברחוב קילינסקי (Kiliński). בקייץ 1941 רוכזו כ-1,500 יהודים ברובע קמיינייץ (Kamieniec) בגטו פתוח.

בסוף שנת 1940 היו בלימנובה 895 יהודים, מהם 95 פליטים. הסניף של ה"יס.ס." בקרקוב סייע לכ-300 מהם. ביוני 1941 הוקם בלימנובה הסניף המקומי של ה"יס.ס.". בקיץ 1941 ציוו הגרמנים לרכז כ-600 מיהודי הסביבה בלימנובה ובמשאנה דולנה. התמנה יודנרט של 12 חברים בראשותו של סולו שניצר (Solo Schnitzer). בתחילת 1942 הוקם גטו מעבר עבור יהודי לימנובה והכפרים סביב. ב-20 באפריל 1942 נרצח סולו שניצר כעונש על סירובו למסור לגרמנים רשימות של יהודים זקנים וחולים, עִמו נרצחו כל חברי היודנרט. ב-4 ביוני 1942 הפך הרובע לגטו סגור. ביולי 1942 נרצחו בלימנובה כ-30 יהודים. בתחילת אוגוסט 1942 הוטל על יהודי לימנובה לשלם כנס גבוה.

ב-16 באוגוסט 1942 פורסם צוו גירוש לנובי סונץ' של יהודי הגטאות בנפה ובכללם יהודי לימנובה. אנשי הגסטאפו שבאו מנובי סונץ' והשוטרים המקומיים ריכזו את יהודי הגטו בככר העיר, אחרי סלקציה שעשו אנשי הגסטאפו מנובי סונץ' נרצחו 380 זקנים וחולים בדרך לסטארה וייש' (Stara Wieś), מקום שכבר בוצעו בו הוצאות להורג בעבר. הגרמנים העבירו 200 איש למחנה עבודה בסןבליני (Sowliny) ואת יתר היהודים, כ-750 איש, הריצו ברגל לנובי סונץ' במרחק 26 ק"מ, כאשר בדרך ירו בכל מי שכשלו או שלא היו מסוגלים לרוץ. כעבור מספר  ימים יהודי לימנובה שולחו מנובי סונץ' למחנה ההשמדה בלז'ץ. הגטו בלימנובה חוסל ב-18 באוגוסט 1942. היהודים ממחנה העבודה בסובליני (Sowliny) הועסקו בסלילת כבישים בבסיס הצבא. אחר כך גם הם הוצאו להורג ליד טימבארק (Tymbark) הסמוכה.

 

לאחר השואה

לימנובה שוחררה ב-19 בינואר 1945. בין המשחררים היה בנו של סוחר הסובין מרחוב קרקובסקה בלימנובה שפיקד על פלוגה בצבא האדום. הוא היה בין מעט השורדים שעברו ב-1939 לשטח הכיבוש הסובייטי. תוך זמן קצר הוא עזב את פולין. מעטים מיהודי לימנובה שרדו במחנות עבודה או במסתור. הקהילה לא התחדשה.

הגרמנים הרסו את בית הכנסת והחדר שהתקיים על ידו. 75% מהמצבות בבית העלמין נשדדו על ידי הגרמנים כחומר בניין. אחדות מהן שימשו כספסלים בככר העיר. גם לאחר 1945 נמשך הרס המצבות, נשארו רק 20 מצבות וכמה עשרות בסיסי קברים מתוך כ-100. בשנות ה-1970 וה-1980 שטח בית העלמין סודר וגודר. הוקמו שער ופישפש. בשנות ה-1990 הוקמו בבית העלמין שתי אנדרטאות על קברי האחים של הנרצחים על ידי הנאצים.

במוזיאון האזורי מוצגים צילומים המתארים את חיי הקהילה היהודית שהתקיימה פעם בלימנובה. הקרן "Forum Dialogu" אירגנה עבור תלמידי בתי הספר בעיירה הרצאות על ההיסטוריה היהודית ועל תולדות היהודים שהתגוררו בעבר בעיירה וגם סיורים מודרכים  באתרים היהודיים. טכסי זיכרון נערכים באתרים שבהם נרצחו היהודים.

יורדנוב

Jordanów

יורדנוב, עיירה על נהר סקאווה (Skawa) בנפת סוחה במחוז פולין קטן, פולין.

בשנת 1564 ספיטק ואווז'יניץ יורדן (Spytek Wawrzyniec Jordan)  קיבל ממלך פולין זיגמונט אוגוסת רשות להקים עיר בצומת הדרכים שהובילו משלזיה למזרח פולין ומקרקוב להונגריה ("דרך המלח"). העיר נקראה על שמו של מייסדה. בירידים השנתיים שהתקיימו במקום סחרו בבהמות.

לאחר חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772, יורדנוב נכללה בשטח אשר סופח ע"י האימפריה האוסטרית כחלק מגליציה המערבית. ב-1858 הקייסר האוסטרי פרנץ יוסף ערך ביקור ביורדנוב. ב-1884 הוקמה במקם תחנת רכבת והעיירה הופכה למקום מרפא ונופש. ב-1930 נרשמו בה 5,000 נופשים

ב-1 בספטמבר 1939 צבאות גרמניה וסלובקיה חצו את גבולה הדרומי של פולין. בעקבות הקרבות העזים עם הצבא הפולני באזור, העיירה סבלה מהרס רב. גם קרבות השחרור בין הצבא הסובייטי והגרמנים בינואר 1945 הוסיפו להרס של 75% מהיישוב.

 

היהודים ביורדנוב

עם הקמת העיר החלו להגיע אליה סוחרים יהודים לימי הירידים בלבד וגם אז לאחר תשלום מס מיוחד. עד 1744 הוגבלו היהודים במסחר ובמיוחד נאסר עליהם הסחר במלח. לאחר סיפוחה של דרום פולין לאוסטריה ב-1772, הוסרו מהיהודים מגבלות המסחר וההתיישבות. היהודים החלו להתיישב סביב יורדנוב, במיוחד על אדמות מונקאץ' (Mąkacz) - היום בתחומי העיירה.

במונקאץ' הוקם בית עלמין אשר שימש גם את היהודים של שהתגוררו ביישובים הסמוכים: סוחה (Sucha), מקוב (Makow) וזאוויה (Zawoja). ב-1869 הוקם ביישוב בית ספר ממלכתי יהודי עם מורה אחד אשר לימד 20  תלמידים בני העיירה והכפרים הקרובים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקמה קהילה מאורגנת. לקהילת יורדנוב היו מסונפות גם קהילות היהויות בראבקה ובמאקוב פודהאלנסקי. ב-1870 נבנו במרכז היישוב בית הכנסת ומקווה. ליושב ראש הקהילה המורחבת נתמנה א. פרוינדליך שכיהן במשרה זאת עד לשנת 1936. ב-1887 נתמנה לרבה של יורדנוב ושל ראבקה ומאקוב הרב ישראל ב"ר נפתלי הירץ שרייבר שכיהן עד 1929. לאחר פטירתו ירש את מקומו חתנו ר' אלקנה ב"ר צבי יהודה זוברמן אשר כיהן עד ספטמבר 1939. לאחר הכיבוש הגרמני הרב זוברמן נמלט ללבוב אשר הייתה בשטח הכיבוש הסובייטי, משם הגלה לסיביר ברית המועצות.

בתום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) יורדנוב נכללה בשטחה של הרפובליקה הפולנית.  

במפקד האוכלוסין של שנת 1921 נמנו בעיירה 238 יהודים אשר היוו 16% מכלל התושבים. בין שתי מלחמות העולם היהודים התפרנסו ממסחר, כולל סחר בבקר ובבדים. בנוסף היו בעיירה גם בעלי במלאכה יהודים. יהודים אחרים היו מועסקים בבתי הבראה ובמחנות הקייץ.

במקום התקיימה פעילות תרבותית וציונית. רוב היהודים האורתודוקסים תמכו באגודת ישראל, אך פעלו במקום גם סניפים של "הציונים הכלליים" ושל המפלגה הקומוניסטית המחתרתית. ההשתתפות בפעילות של סניפי ארגוני הנוער המקומיים, "עקיבא" ו"השומר הצעיר", הייתה פתוחה גם בפני המבריאים והנופשים ששהו בעיירה.

ב-1921 התארגן ביורדנוב ארגון סוחרים משותף ליהודים ופולנים, מתוך 35 חברים בו הציונים היוו 50%, "המועדון העירוני" הפולני היוו 40% והיהודים האורתודוקסים היוו 10%.כיושב ראש הנהלת האגודה כיהנו יוסף קוקלה ושמעון פריידהאבר ולידם יצחק שטרנברג ומייצ'יסלב ווז'ינסקי. ב-1936 א.פרוידליך, לאחר שפרש מראשות וועד הקהילה, יזם הקמת קופת "גמילות חסדים" לעזרה לנצרכים. בתי הספר היהודים בקרקוב וסביבתה נהגו לשלוח את תלמידיהם לקייטנות קיץ ליורדנוב. החל מ-1932 תלמידי הגימנסיה לבנים "תחכמוני" בקרקוב הגיעו לקייטנות ביורדנוב.

ערב מלחמת העולם השנייה היו ביורדנוב 354 יהודים.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. יורדנוב נכבשה ע"י הגרמנים ב-3 בספטמבר 1939. הטנקים שלהם יורו על הבתים סביב ככר העיר וזרעו הרס. על התושבים נאסר לכבות את הדלקות הרבות. העיירה נותרה הרוסה ברובה, החיילים הגרמנים פשטו על הבתים ושדדו מכל הבא ליד. באותו הזמן מניין היהודים כולל פליטים שהתרכזו ביורדנוב עלה לכ-400 איש. מהר מאד הגרמנים חייבו את היהודים בעבודות כפייה לפינוי ההריסות ופינוי הדרכים. בסוף דצמבר 1939 היהודים שאיבדו את בתיהם וגם הפליטים שהמשיכו לזרום לעיירה רוכזו ברובע חרובאצ'ה, שם סבלו מצפיפות, מקור ומרעב. היהודים נצטוו לענוד סרט עם מדן דוד על זרועם. בפברואר 1940 התמנה יודנראט ובראשו הועמד ארווין קגל. כל היהודים בגילים 60-14 חוייבו לעבוד בעבודות כפייה. היודנראט והקהילה המקומית התגייסו לעזרת הפליטים הנזקקים. ב-15 ביוני 1941 הוקם ביורדנוב סניף של ה"יס.ס.", הארגון היהודי לעזרה הדדית שמרכזו היה בקרקוב. בעזרתו הוקם מטבח ציבורי. בפברואר 1942 נעזרו בו 170 איש.

בדצמבר 1941, לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה נגד גרמניה, עצרו הגרמנים את בני משפחת פייג, שהיו נתיני ארצות הברית ורצחו אותם. נרצחו גם משפחות יהודיות נוספות: משפחות רוס, גראן, שנגוט, זולמן.

לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 הגרמנים רצחו מספר משפחות יהודיות מהעיירה. ב-20 באוגוסט 1942 הוטל על היודנראט של יורדנוב לשלם כופר בסך 300.000 זלוטי. היודנראט דרש מכל היהודים להשתתף בתשלום. היו אנשים שמכרו את שיני הזהב שבפיהם כדי לעמוד בשתלום. כסף הכופר נאסף במועד. ב-26 באוגוסט 1942 ביום שחברי היודנראט מסרו את הכופר לשלטונות בנובי טארג הגרמנים פשטו על הכפרים סביב יורדנוב: ביסטרה ( (Bystra, נפראווה (Naprawa), אושילץ (Osielec) ואחרים והוציאו להורג את כל היהודים שם.

ב-29-28 באוגוסט 1942 השוטרים הגרמנים והפולנים ריכזו בככר העיר את כל יהודי יורדנוב. 67 קשישים, אימהות לפעוטות וילדים הובלו מחוץ לרובע  סטרונצ'ה (Strącze) רצחו אותם וקוברים אותם בקבר אחים. הנותרים, למעלה מ-400 יהודים, הוהלו ברגל למאקוב פודהלנסקי ומשם נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. היהודים שהצליחו לברוח מהאקציה ליערות נתפסו לאחר מצוד ממושך ונרצחו. פעיל במיוחד במצוד אחרי היהודים המסתתרים היה שוטר פולני בשם ווילצ'ק (Wilczek). הוא נידון למוות על ידי המחתרת הפולנית ארמיה קראיובה. אנשי המחתרת התנקשו בו, הוא נפצע ומת מפצעיו בבית חולים בראבקה ב-30 באוקטובר 1944.

 

לאחר השואה

יורדנוב שוחרר על ידי הצבא הסובייטי ב-29 ביאנואר 1945. בגלל הקרבות העיירה שוב נפגעה קשות. כ- 72% מהמבנים נהרסו בשנים 1945-1939.

מעט היהודים שהסתתרו הצליחו לשרוד בעזרתן של משפחות פולניות.  למשפחת יאסקולקה (Jaskółka) מכפר ביסטרה (Bystra) הוענק התואר "חסידי אומות העולם" ע"י יד ושם.

הניצולים לא יכלו לחזור ליורדנוב בגלל פעילות המחתרת הפולנית האנטי קומוניסטית באזור שלא הניחה את נשקה עד 1950.

הרב אלקנה אשר הוגלה ע"י הסובייטים לסיביר, הועבר בשנת 1941 לקזחסטן והיה לדומ"ץ (דיין ומורה צדק) לפליטים יהודים בקיזיל-אורדה. הוא שב לפולין ב-1946 וכיהן כרב בעיר וולבז'יך אשר בשלזיה תחתית. ב-1948 היגר לארצות הברית.

בית הכנסת במרכז העיר נהרס ע"י הגרמנים עד היסוד. היום עומד במקום הזה בית מגורים. בית העלמין של יורדנוב נהרס אף הוא. רוב מצבות השיש נלקח בפיקודו של וילהלם רוזנבאום (SS-Untersturmführer Wilhelm Rosenbaum) מבית הקברות ושימשו ולבניית גרם המדרגות המפואר של "ווילה טרסקה" בראבקה שבו שכן בית הספר למפקדי משטרת הביטחון ושל כוחות הביטחון הגרמניים בגנרלגוברנמן ("Schule der Sicherheitspolizei und SD im GG"). מצבות אחרות שימשו לחיזוק של גדות הנחל גוז'י פוטוק (Gorzki Potok) בעיירה ראבקה.

בבית העלמין שרדו מצבות בודדות וחלק מסיסי הבטון ושרידי מצבות וגם שרידים של הגדר שהקיפה את בית העלמין. גם לאחר המלחמה האוכלוסייה המקומית המשיכה בשוד המצבות.

בשטח בית העלמין ישנם קברים המוניים של יהודים שנרצחו במקום או נרצחו במקום אחר והובאו לקבורה בקבר אחים בבית העלמין הזה. לאחר המלחמה, שרידי היהודים שנקברו לאחר הרצח ב-סטרונצ'ה (Strącze) העוברו לקבר  אחים בבית העלמין היהודי. את הקבר הרדוד חפרו בחופזה באמצע השביל המרכזי. עד היום ניתן לראות מבין צמחיית פרחי הבר את השקע שנותר לאחר כיסוי הקבר. בבית העלמין נמצא קבר אחים נוסף לא מסומן של יהודים. מריה ריכליק, העדה לרצח מתארת את אשר אירע" "ביום מקפיא של ינואר, שתי המשפחות של יהודים הובאו לבית העלמין ונצטוו להתפשט. כאשר לאחר חיפוש לא מצאו עליהם דבר החלו להכות אותם באכזריות, בעטו בהם עד מותם. משפחת שטארקנברג שכבה על קרקע. האב עוד החזיק את ילדו הקטן ביד... כל עוד מישהו הראה סימני חיים הגרמנים דרכו עליו בנעליהם עד שההפסיק לנוע..." על הרצח ברובע סטרונצ'ה (Strącze) כתב ב-1993 סטניסלב טארגוש (Stanisław Targosz)  בעיתון "גאזטה רולניצ'ה": "את היהודים העמידו באחו, על יד הקבר שמעליו הניחו קרש. האנשים בתורם עלו על הקרש, נורתה יריה הקורבנות נפלו אל תחתית הקבר. חלקם עוד היה חי, הגופות עוד רעדו מכאב וכבר שפכו עליהם שכבת סיד ...". במקום הרצח ההמוני ברובע סטרונצ'ה (Strącze) הוצבה אנדרטה משיש ועליה לוח זכרון ליהודים שנרצחו במקום באוגוסט 1942.

משאנה דולנה

Mszana Dolna

ביידיש: אמשענע

עיירה בנפת לימנובה (Limanowa) במחוז פולין קטן, פולין.

היישוב מתועד לראשונה בשנת 1365, בשנת 1369 המלך הפולני קאזימיר הגדול מעניק ל משאנה דולנה זכויות עיר. השם "דולנה" ("תחתית") נוסף כדי להבדיל את מקום מיישוב שכן שקיבל זכויות באותו הזמן ונקרא משאנה גורנה ( Mszana Górna  - משאנה עילית). במשך הזמן שני היישובים התאחדו למועצה אחת. מיקומה של העיר על דרך המסחר בין פולין להונגריה והזכות לקיים ירידידים תרמו לשגשוגו של היישובץ בזמן פלישת השבדים לפולין (1660-1655) העיר נשרפה כליל. לאחר ההרס המקום לא התאושש והמשיך להתקיים בקושי ככפר קטן שאנשיו עסקו בעיקר בחקלאות. בשנת 1772, לאחר חלוקת פולין   הראשונה בין המעצמות השכנות, משאנה דולנה סופחה לאימפריה האוסטרית ונכללה בחבל גליציה המערבית. ב-1821 נבנה דרך חדשה אל העיירות הסמוכות ראבקה ולימנובה אשר תרמה להתאוששות ההדרגתית של המקום. בכפר הוקמו מפעלי תעשייה אחדים ובשנת 1884 תחנת רכבת על מסילת הרכבת שחיברה את בין חלקיה המערבים לאלה המזרחיים של חבל גליציה. בזמן מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) לחם באזור משאנה הלגיון הפולני בפיקודו של רידז-שמיגלי כיחידה בצבא אוסטריה. בתום מלחמת העולם הראשונה משאנה דולנה נכללה בגבולות פולין.
 

היהודים במשאנה דולנה

התיישבות היהודים במשאנה דולנה התחילה במחצית המאה ה-19, עד אז הגיעו לאזור רק יהודים בודדים. היהודים הראשונים היו חוכרי בתי מרזח אשר קיבלו אישור לכך מבני האצולה המקומיים. ב-1880 התקיימה במקום קהילה עצמאית של 217 יהודים (12,1%) וברשותה היו בית כנסת, מקווה ובית עלמין. רוב יהודי המקום התפרנסו ממסחר זעיר, מרוכלות וממלאכה. ב-1891 נתמנה לרב המקום הרב יוסף הולנדר. כהונתו נמשכה עד 1912. לאחר פטירתו ועד 1938 כיהן ברבנות בנו, הרב נתן דוד. בנו של נתן דוד, הרב אהרון אריה הולנדר היה אחרון רבני משאנה דולנה והוא נספה בשואה.

ערב מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הקהילה גדלה עד 535 יהודים. בנובמבר  1918, כאשר חיילי הלגיון הפולני של גנרל האלר הגיעו למשאנה דולנה וערכו פרעות ביהודי המקום. הם פרצו לבתי היהודים וביזזו אותם. בעיניהם של החיילים האלה היהודים נחשבו למשתפי פעולה עם השלטונות האוסטריים. במפקד האוכלוסין של שנת 1921, נמנו במשאנה דולנה 410 יהודים שהם היוו 13,5% מתוך 3,016 כלל תושבי המקום. היחסים בין היהודים לבין האוכלוסייה הנוצרית במשאנה דולנה והסביבה בשנים שבין שתי מלחמות העולם היו מתוחים. היו שהאשימו את היהודים בתמיכה בתנועה הקומוניסטית, באחד הכפרים פרצו פרעות של ביריונים נגד יהודים ונורו יריות. הייתה גם עלילת דם נגד בעלת חנות יהודייה שהופרכה בבית משפט.

היהודים התרכזו בעיקר במרכז העיר. בין העסקים בבעלות יהודית היו המכולות של משפחות גינסבורג וזינס, חנות לממכר עורות ומוצרי סנדלרות בבעלותו של אברהם בוכסבאום. בככר העיר עמדו חנות סידקית וחנות ירקות ודגים ולידם סדנה וחנות של זגג.  ברחוב פילסודסקי היו ממוקמים מספר בתים וחנויות בבעלות יהודית, ביניהם המכולת של טרנר, האטליז של שמברגר, מספרה וכמה בתים בבעלותו של לווייסברגר. ברחוב קולברג פעלו מלון ומסעדה של משפחת לילנטאל. באולשני משפחת פויירשטיין חכרה מנסרה. בבעלותו של יצחק ווידאבסקי היה מפעל הסוכריות "שטולוורק". ברחוב אוגרודובה היה ממוקם בית החרושת לרהיטים בבעלותה של משפחת אדלר. בן אחר של משפחת אדלר היה בעל של משרד לעריכת דין.

בתקופה בין שתי מלחמות העולם התקיימה במקום פעילות פוליטית ותרבותית ערה. במקום פעלו סניפים של "הציונים הכללים", "ההתאחדות", "עקיבא". בשנת 1923 בתמיכתו של הארגון האצריקאי הג'וינט נוסד "ביקור חולים" לתמיכה בנזקקים, בשנת 1930 הוקמה במקום ספרייה עם אולם קריאה. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו במשאנה דולנה כ-800 יהודים.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. ב-3 בספטמבר 1939 הגרמנים כבשו  את משאני דולנה. מיד עם כיבוש המקום הגרמנים החלו לחטוף יהודים לעבודות כפייה, ערכו חיפושים בבתי היהודים ושדדו מהם דברי ערך. ב-17 בספטמבר 1939 הצבא הסובייטי פלש לפולין וכבש את שטחי מזרח פולין עד למבואות לובלין. חלק מיהודי משאנה דולנה עבר אל שטחי הכיבוש הסובייטי, אך רובם חזרו לעיירה כעבור כמה ימים. בסתיו 1939 הגרמנים הטילו על היהודים את הגזרות הראשונות שכללו איסור לעסוק במסחר, בעיקר עם הפולנים, איסור לעזוב את המקום, וכמו כן איסור גישה לשוק וקניית מזון אצל כפריים. על היהודים הוטלה החובה לענוד על הזרוע סרט עם מגן דוד, כל היהודים בגילאים 60-12 חויבו לעבוד בעבודות כפייה. בינואר 1940 הוקם גטו לא מגודר. יותר מ-200 פליטים הגיעו מלודז' בחודשים מרץ-אפריל 1940. בסתיו 1940 הוקם במקום סניף של ה"יס.ס."- האירגון היהודי לעזרה הדדית שמרכזו בקרקוב. 267 אנשים קיבלו מהיס.ס. מזון ועוד 450 נזקקו לסעד.

לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, רוכזו במשאנה דולנה היהודים מכפרי הסביבה ביניהם כ-50 איש מהכפרים סקז'ידלנה ( (Skrzydlnaופז'נושה (Przenosza). בסתיו 1941 נתמנה יודנראט ובראשו הועמד אריה שמיד. כמו כן הוקמה משטרה יהודית. בגטו היו מרוכזים כ-1,000 יהודים. מצב היהודים החמיר. היס.ס. טיפל ב-310 איש, העזרה ההדדית לא הספיקה. למרות האיסור של היציאה מהגטו שדינו גזר דין מוות, אנשים הסתכנו וחיפשו מזון בכפרי הסביבה. אלה שחיפשו מקלט מחוץ לגטו נתפסו ונרצחו במקום.

לראש המועצה המקומית נתמנה הפולקסדויטשה וולאדיסלב גלב, אדם אכזרי במיוחד. אחד "התחביבים" האהובים עליו היה לגזור ליהודים את הזקנים והפאות או לצוות עליהם להתאסף בשעה ארבע לפנות בוקר בככר העיר, לסדר אותם בשורות ולבצע תרגילי התעמלות מעייפים במשך שעות. בתום התרגילים, כשאנשים היו כבר באפיסת כוחות, הוא ציווה לשפך עליהם מים קרים.

בשנים 1942-1941 רוב היהודים עבדו במחצבות בסביבה, לאנשים אשר סבלו מתת-תזונה העבודה הייתה קשה ביותר. באפריל 1942 הגרמנים האשימו עשרים ושניים יהודים בחבלה והוציאו אותם להורג בשטח ה"אדלרובקה". עדים סיפרו שבשעת ההוצאה להורג מספר יהודים, ביניהם השוחט המקומי, התנפלו על הרוצחים. באביב או בתחילת קיץ 1942 נשלחו מספר צעירים למחנות העבודה בפוסטקוב (Pustków) ובפלשקוב (Płaszow). באותו הזמן הוטל על היהודים תשלום קנס גבוה.

ביולי 1942 הגרמנים ערכו רשימת שמית של יושבי הגטו, היהודים נצטוו להצטלם ונאמר להם שתמונותיהם ישמשו עבור מסמכי נסיעה לווהלין.באמצע אוגוסט 1942 הוטל קנס נוסף  על הקהילה שלא עלה בידי היהודים לשלמו. ב-16 באוגוסט 1942 הוצא צוו לפיו על יהודי משאנה דולנה, לימנובה, סטארי סונץ' ופיאסצ'נה לעבור לגטו בנובי סונץ'. ב-17 באוגוסט קיבלו יושבי הגטו מנות לחם וריבה לשבועיים. היהודים הצטוו להתייצב ב-19 באוגוסט 1942 בשעה חמש בבוקר עם מטען של 20 ק"ג במגרש ברובע אולשני, בשדה על יד הגיא שנקרא "פאנסקייה" (Pańskie). על פי הצוו כל היהודים יוצאו להורג במקום אם אחד מהם ייחסר. מפחד העונש כל היהודים התייצבו באולשני. מנובי סונץ' הגיעו במכוניות אנשי גסטאפו. לאחר מסירת המפתחות של הדירות ותשלום עבור "כרטיסי הנסיעה", נבחרו על ידי מפקד הגסטאפו האמאן כ-130-120 צעירים. את יתר היהודים, בקבוצות של 100 איש, הובילו אנשי הגסטאפו לבית חרושת לשימורים שבקרבת מקום. שם היו כבר מוכנים שני בורות שכרו יום קודם צעירים פולנים מאירגון "יונאקי" (Junaki) שהועסקו ב"באודינסט" – אירגון של עבודות כפייה. לפולנים נאמר שלא לספר לאף אחד על הבורות. היהודים שהובאו לקברים החפורים נצטוו להתפשט ונורו למוות מעל הבורות. נרצחו שם 881 יהודים. 80 איש מקבוצת הצעירים שנשארו בחיים הועברו למחנה עבודה בלימנובה שם עבדו בסלילת כבישים עד לחיסולו ב-5 בנובמבר 1942. באותו היום הם נורו בזאמייש'צ'יה (Zamieście) שליד טימבארק (Tymbark), כ-4 ק"מ מלימנובה. שאר האנשים מהקבוצע של הצעירים הושארו במשאנה דולנה והועסקו במחצבה. אם סיום העבודה שם הם הועברו לגטו טארנוב ומשם למחנה הריכוז בשבניה (Szebnie). מהם ניצלו מעטים בלבד. מן הרצח במשאנה דולנה ניצלו 10 יהודים שהושארו כדי לאסוף את הרכוש הנטוש של הנרצחים. כעבור ימים אחדים 9 איש מהקבוצה ברחו אך רובם נתפסו על ידי הפולנים ונרצחו. בין 14 באוקטובר 1940 ועד נובמבר 1942 פעל במשאנה דולנה מחנה עבודה של החברה "קליי, ייגר ושות'".  במחנה הזה היו כלואים כ-80 יהודים שעבדו בגריסת חצץ. בזמן האקציה במשאנה דולנה נרצחו כל הנשים שהיו במחנה הזה. בספטמבר 1942 ברחו מן המחנה 5 יהודים. בנובמבר 1942 הועברו כל 45 הגברים שנותרו עדיין במקום, אל נובי סונץ' ושם נורו למוות.

 

לאחר השואה

הצבא האדום שיחרר את משאנה דולנה ב-27 בינואר 1945. מעטים מיהודי משאנה דולנה ניצלו, אלה שברחו ונשארו בשטח הכיבוש הסובייטי חזרו לעיירה, אך נאלצו לנדוד הלאה מפאת המחתרת הפולנית האנטי קומוניסטית הרצחנית. בית הכנסת של המקום ובית הספר היהודי הסמוך אליו נהרסו על ידי הגרמנים מיד לאחר חיסול הגטו שהיה בקרבתו. היום במקומו עומד הביניין של בית הספר היסודי.  

בית העלמין נהרס בחלקו ונלקחו ממנו מצבות על ידי הגרמנים לבניים כבישים. הרס המקום המשיך גם לאחר 1945. נותרו בו כ-30 מצבות. ב-1989 בית העלמין הוכנס לרשימת המקומות לשימור. ביוזמתו של יוצא משאנה דולנה, לאו גאטטרר, השטח נוקה ושופץ, בית העלמין גודר בגדר ברזל עם שער ופשפש. היום שטחו של בית העלמין שייך לקהילה היהודית בקרקוב.

 בתום המלחמה הגיעו למשאנה דולנה כמה ניצולים והציבו בגיא ההריגה בפאנסקייה (Pańskie) אנדרטה עם כתובת בעברית בפולנית לזכר 881 היהודים שנרצחו שם. להלן הטקסט של הכתובת: "לזכר 881 היהודים הקדושים ממשאני דאלנא והסביבה הנרצחים על ידי הפושעים הנאצים ביום 19.8.1942, אשר זעקתם האחרונה היא הדממה של המקום. חולקים להם כבוד היהודים שניצלו מהפוגרום הפשיסטי. ינקום ד' נקמת דם שפוך. ת'נ'צ'ב'ה'". בתחתית האנדרטה הונחה אבן מירושלים, י'  אב תש"ס – 11.08.2000. במקום הירצחם של 22 יהודים באפריל 1942 ברחוב אוגרודובה הוקמה מצבת זכרון ביידיש.

לאחר המלחמה גופותיהם של 80 היהודים שנרצחו בזאמייש'צ'יה (Zamieście) שליד טימבארק (Tymbark) הוצאו מקבר האחים ונקברו בבית העלמין של קרקוב. ב-22 באפריל 2010 הקרן לשימור המורשת היהודית בשיתוף הקרן ""Forum Dialogu ערכו בפני תלמידי בתי הספר של משאנה דולנה סדרת הרצאות על ההיסטוריה היהודית של המקום, על השפה, המנהגים של האנשים שפעם התגוררו ביישוב שלהם. נערכו גם סיורים במקומות בעלי עבר יהודי. ב-19 באוגוסט 2019, ליד האנדרטה על קבר האחים של היהודים בגיא "פאנסקייה" נערך טקס בהשתתפות נכבדי ותלמידי בתי הספר של העיירה לציום השנה ה-77 לרצח יהודי משאנה דולנה.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

נובי-טארג (Nowy Targ)

 (בגרמנית ניימרקט)


עיר נפה במחוז קראקוב (Krakow), גליציה המערבית, פולין.


נובי-טארג הוקמה במאה ה-13 וקיבלה מעמד של עיר בשנת 1346, בימי המלך קאז'ימיר הגדול. במאה ה-15 הייתה העיר מרכז של אחוזות מלכותיות ונציג המלך ישב שם. במאה ה-16 עברו דרכה שיירות של סוחרים מהונגריה ושילמו מכס לנציגי המלך. בגלל משכנה לרגלי ההרים הטאטרים, פעלו בנובי-טארג כנופיות שודדי הרים ומבריחים. במאות ה-16 וה-17 פרצו שם מרידות נגד המלך ונציגו, ומאז הייתה כלכלת העיר בירידה. אחרי חלוקות פולין בסוף המאה ה-18 נכללה נובי-טארג, כגליציה המערבית כולה, בקיסרות האוסטרית.
העיר התאוששה וזכתה לפריחה מחודשת במאה ה-19, כשהייתה מרכז לפולקלור של ערי ההרים ומרכז ייצור של עבודות עץ, עור, זכוכית ומתכת, ששווקו בפולין כולה. בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם הייתה נובי-טארג מרכז של תיירות ונופש.
בראשית המאה ה-18 היה בעיר פונדק בבעלות יהודי, ועד לסוף המאה ישבו שם רק כמה משפחות יהודיות, ולמעשה עד 1796 – שנה בה התירו השלטונות האוסטריים ליהודים העוסקים במקצועות מסוימים לגור בעיר ובסביבותיה – נאסר על יהודים לגור באזור הטאטרים. אחרי ההיתר התיישבו משפחות יהודיות אחדות גם בכפרים סמוכים לעיר. בעקבות חקיקה בשנות ה-60 של המאה ה-19, שביטלה את כל האיסורים על מגורי יהודים בגליציה, גדל היישוב היהודי בנובי-טארג. בשנת 1880 ישבו שם 464 יהודים, ב-1890 הגיע מספרם ל-773, וב-1900 ל-900. באותה עת היו שם סוחרים יהודים רבים, ביניהם עוסקים במסחר זעיר וברוכלות, ופרנסתם הייתה מצויה בגלל התיירים הרבים שפקדו את העיר.
בראשית שנות העשרים למאה העשרים התאגדו הסוחרים לאגודה בת 300 חברים והקימו קואופרטיב "אגודה לאשראי". ב-1937 הקציב הקואופרטיב מתוך רווחיו 1,000 זלוטי לקופת גמילות חסדים. פועלים ופקידים התאגדו ב-1924 ובעלי המלאכה התאגדו ב-1926 ב"יד חרוצים". בין שתי מלחמות העולם במועצת העירייה היו בתחילה שישה נציגים ליהודים, אך בגלל חלוקה שרירותית מכוונת של אזורי הבחירה ירד מספרם למינימום וחלוקת תקציבי העיר הפלתה לרעה את הקהילה היהודית. נטל החזקת מוסדות הקהילה הוטל ברובו על היהודים ומצבם הכלכלי הורע.

גילויי אנטישמיות, הרחקת יהודים ממוסדות ציבור והחרם הכלכלי שהוטל עליהם בשנות ה- 30, כל אלה הרעו יותר את מצבם, ורק הארגונים המקצועיים היהודיים ואגודות האשראי, שהוקמו לצידם עוד בשנות העשרים, סייעו למפרנסים היהודים לשרוד.

בנק יהודי בשם"Towarystwo Zaliczkowe"  פעל בנובי-טארג. להקמתו הושקעו כספי יהודים ומנהלו היה מ' פפיר.

למרות גידול היישוב היהודי בנובי-טארג בסוף המאה ה-19, לא התפתחו חיי הרוח של הקהילה כצפוי והעיתונות המקומית של אותה תקופה מתלוננת על "עזובה רוחנית" ועל הליכתם של יהודי העיר "באורחות הגויים". ובכל זאת בראשית המאה העשרים למדו בבית הספר הכללי רק עשרה תלמידים יהודים.

תחילה הייתה קהילת נובי-סונץ' (Nowy Sacz) קהילת האם שאליה היו מסונפים יהודי נובי- טארג. בשנות הששים למאה ה-19 הוכרה נובי-טארג כקהילה עצמאית ורבה הראשון היה ר' יעקב יוקל ב"ר מרדכי זאב-וולף הירש, בעל "ברכת יעקב". הוא כיהן בתפקידו החל מ-1862 ועד 1880. ב-1885 נבחר יורשו לכהונה, ר' חיים דב-בר ב"ר שמואל ראובן שטורך, גם הוא כיהן כרב הקהילה עד לפטירתו בשנת 1932. אחריו נתמנה חתנו ר' אליהו וייס, וכיהן כרב הקהילה עד 1942, שנה בה נרצח בידי הנאצים. ב-1939 נתמנה גם ר' נפתלי ב"ר יהודה אונגר לרב בנובי-טארג.

בשנת 1898 נבחר ועד הקהילה על פי תקנון ממשלתי. ראש הקהילה היהודית בנובי-טארג היה אלכסנדרוביץ. אחריו כיהן כראש הקהילה איגנצי המרשלג, הוא כיהן בתפקידו זה כ-18 שנים, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (1939).

בשנת 1910 ישבו בנובי-טארג 1,370 יהודים בתוך אוכלוסייה של 9,225 נפשות. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ירד מספר היהודים בעיר וכמה יהודים שוכנעו על ידי השלטונות הפולניים להצהיר על השתייכותם ללאום הפולני.

בסוף 1918 הקימו יהודים, מבין משוחררי הצבא, מיליציה יהודית בנובי-טארג להגנה בפני כנופיות שניסו לפרוע ביהודים.

אחרי המלחמה הקים ועד הקהילה ועד עזרה יהודי וקואופרטיב "קונסום", שניהם נתמכו בידי הג'וינט (Joint) – ("ועד תמיכה של יהודי ארצות-הברית") ונועדו לסייע בכסף, ביגוד ומזון ליהודים נזקקים. ב-1921 ישבו בעיר 1,342 יהודים. ב-1926 ייסדה הקהילה קופת גמילות חסדים, שנועדה לסייע בהלוואות ונוהלה ביעילות רבה. כן קיימה הקהילה ארגוני סעד נוספים ואגודות חברתיות. ארגון ויצ"ו טיפל בבית התמחוי, חילק ארוחות לילדי בית הספר ואירגן קייטנות; סניף "צנטוס" טיפל בילדי עניים וכמוהו "האגודה לטיפול בילדים ובני הנוער היהודים". בראש ארגוני הסעד עמדו רופאים ועורכי דין יהודים מבני הקהילה.

מרכז לפעילות תרבותית בקהילה הייתה אגודת "אולם הקריאה", שפעלה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ופתחה את בניינה החדש בשנת 1919. באכסנייתה הייתה ספריית מנויים גדולה ואולם הרצאות שהפעיל גם חוגים לדרמה, שיעורי ערב ללימוד עברית ולימודי יהדות לבני כל הגילים. בשנת 1925 החלה פעילותה של האגודה להפצת תרבות יידיש על-שם מוריס רוזנפלד.

בית ספר "תלמוד תורה", שפעל בקהילה משנותיה הראשונות, חזר ונפתח אחרי המלחמה, וב-1928 נרכש בתרומותיהם של נדבנים יהודים בניין חדש בעבורו. ב-1927 נפתח בנובי-טארג בית ספר עברי משלים בשם "חדר עברי" וב-1937 נפתח בית ספר עברי משלים "יבנה". חוג הסטודנטים היהודים הקים ב-1931 "אגודה למתן עזרה לתלמידים יהודים מבתי ספר תיכוניים בנובי-טארג".

חוג ציוני ראשון התארגן בנובי-טארג כבר ב-1898, ובראשית המאה פעל שם ארגון "בני-ציון" וסונף ב-1912 להסתדרות הציונית של גליציה המערבית. אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו במקום ארגונים ציוניים "העתיד", "העבודה" וארגון הסטודנטים "הכוח". ב-1921 נפתח קן של "השומר הצעיר". אחר כך הוקמו שם גם סניפי המפלגות הציוניות "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי ציון", "המזרחי", "השחר" וסניפי רוב תנועות הנוער הציוניות. "עקיבא", תנועת הנוער של הציונים הכלליים, פעלה בקרב הנוער היהודי בעיר. לתנועת "דרור פרייהייט" היה קיבוץ הכשרה לעלייה לארץ ישראל, וחניכי תנועות הנוער האחרות יצאו להכשרה ברחבי פולין. כ-200 בני נוער היו חברים בתנועות אלו ובמסגרתן למדו עברית, תולדות עם ישראל ותורת הרעיון הציוני.

 406בעלי זכות בחירה יהודיים בנובי-טארג הצביעו ב-1928 בבחירות ל"סיים" (בית הנבחרים) הפולני; 359 מהם בעד הרשימה הלאומית היהודית. בבחירות לקונגרס הציוני ב-1936 הצביעו 376 בוחרים.

כמו כן התקיימו בעיר התרמות לקרן הקיימת לישראל ונתרמו כל שנה כמה מאות שקלים עבור התנועה הציונית.

סניף "אגודת ישראל" הוקם בנובי-טארג רק בשנת 1934. בתא ארגון הנוער הקומוניסטי (הלא חוקי) בעיר היו רוב החברים יהודים.

אגודות הספורט "הגיבור" ו"מכבי", שסניפיהן פעלו בעיר, עסקו בטניס שולחן, באתלטיקה קלה ובעיקר בספורט החורף. ב-1932 פתחה "מכבי" מסלול גלישה במקום וב-1936 התאחדו שני המועדונים ל"אגודה יהודית להתעמלות ולספורט בנובי-טארג". ליד האגודה הייתה תזמורת כלי-קשת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בנובי-טארג כ-3,000 יהודים בתוך אוכלוסייה של 13,000.

תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) החלו יהודי נובי-טארג לברוח מזרחה. מקצתם נשארו בגליציה המזרחית, שהייתה כבר בשליטת ברית המועצות, וכשנה לאחר מכן הוגלו לעומקי ברית המועצות; אך רובם חזרו לבתיהם.

מן היום הראשון לכיבוש הוגבלו חיי היהודים בעיר: הוגבלה תנועתם במקומות ציבוריים, נאסר עליהם לקנות בשוק הכללי, היה עליהם לפתוח את חנויותיהם, אך סחורתם נשדדה והועברה ל"ידיים אריות". מדי יום ביומו חטפו הגרמנים יהודים לעבודות כפייה. כמה עשרות יהודים נלקחו כבני ערובה ועקבותיהם נעלמו. בסוף 1939, או ראשית 1940, מונה יודנראט (מועצת יהודים מטעם), והוטל עליו לפקוד את האוכלוסייה היהודית, לספק אנשים לעבודות כפייה, לשלם לגרמנים "קונטריבוציות" (בכסף, תרומות כביכול) ולמסור לידיהם חפצי ערך, לפי דרישתם. כאשר התחילו בחטיפת יהודים למחנות עבודה, שולחו בראשית שנת 1940 כ-100 צעירים למחצבות בזאקופאנה (Zakopane).

בתחילת 1941 התרוששה הקהילה, היודנראט וסניף ה-יס"ס (J.S.S – ארגון יהודי לעזרה הדדית המקומי, סייעו לנצרכים, פתחו מטבח ציבורי וחילקו מצרכי מזון ותרופות.

במאי 1941 נתחם גטו בכמה מרחובות העיר, לשם הובאו גם יהודים מיישובי הסביבה, ובראשית 1942 היו בגטו כ-2,500 יהודים. במשך שנת 1942 הובאו לגטו עקורים יהודים מיישובי הסביבה; מקצתם נרצחו ברחובות הגטו והשאר הובלו לבית הסוהר שבעיר ובסופו של דבר לבית העלמין היהודי, ונרצחו שם.

בסלקציה שערכו הגרמנים ב-30 באוגוסט 1942 נאספו במגרש הספורט למעלה מ-3,000 יהודים. כ-80 זקנים וחולים נלקחו משם מיד ונרצחו בבית העלמין. עובדים חיוניים הופרדו מן הקהל, האחרים נדרשו למסור את דברי הערך שעוד נותרו בידיהם ונלקחו ברכבת למחנה ההשמדה בבלז'ץ (Belzec). אלה שניסו להסתתר בגטו נתגלו והומתו במקום, רוב המסתתרים אצל פולנים הוסגרו והומתו גם הם. בנוסף לאלפים שנלקחו למחנה ההשמדה, רצחו הגרמנים בעיר עצמה כ-150 יהודים.

בנובי-טארג נותרו כ-100 איש כשירים לעבודה. מקצתם נשלחו אחר כך לעבודה במנסרות בצ'ארני דונאייץ (Czarny Dunajec) והאחרים נותרו במחנה העבודה שהוקם במקום, עבדו בתנאים קשים וכמה מהם מתו ממחלת הטיפוס. קבוצת יהודים עסקה בארגון הרכוש היהודי שנותר בעיר. ב-1943 ניסו צעירים וצעירות להימלט מן המחנה, אלו שנתפסו הוצאו להורג, אך הניסיונות להימלט נמשכו. במאי 1944 חוסל המחנה ואסיריו הועברו למחנה פלשוב (Plazszow) שליד קראקוב.

בזמן המלחמה עמד היהודי לאופולד טראפר, יליד העיר, בראש רשת הריגול הרוסית במערב אירופה שנקראה "התזמורת האדומה".

 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה-2000

בתום המלחמה חזרו כמה יהודים, משארית הפליטה, לנובי-טארג. ארבעה נרצחו במקום בידי כנופיה של פולנים לאומנים.

הקהילה היהודית לא שוקמה אחרי המלחמה ויהודים לא חיים בעיר.

בית הכנסת שהיה במרכז העיר מתחילת המאה ה-20 חולל על ידי הגרמנים . המבנה הפגוע חזר אחרי המלחמה לידי היהודים, אך אחרי זמן קצר נלקח על ידי השלטונות והם פתחו בו קולנוע שנקרא "טאטרה".

בית העלמין היהודי במרכז העיר, שנבנה בשנת 1875 והורחב בשנת 1933, חולל בזמן המלחמה על ידי הגרמנים ואחרי המלחמה התושבים הפולנים השתמשו במצבות לריצוף רחובות. בבית העלמין נותרו רק כ-40 מצבות. מול השער, הוקמה בשנת 1990 על ידי צאצאים של תושבי העיר החיים בישראל, אנדרטה לזכר כאלפיים מיהודי העיר שהוצאו שם להורג על ידי הגרמנים בימי המלחמה.

 

נובי-סונץ' (Nowy Sacz)

(בפי היהודים צאנז)

עיר במחוז קראקוב (Krakow) דרום פולין.


התיישבות יהודים בנובי-סונץ' מוזכרת במסמך משנת 1469. ב-1503 הייתה מרפאת עיניים בעיר של רופא יהודי, אברהם. אחרי פלישות השוודים (במאה ה-17) השתתפו יהודים בשיקום העיר, וב-1676 הותר להם להקים בתים במגרשים ריקים בעיר, ולעסוק במסחר (בעיקר עם הונגריה) ובאריגה.

ב-1746 הושלם בית הכנסת הגדול, שנודע בציורי קיר מפוארים. ב-1765 חיו בנובי-סונץ' 609 יהודים  (154 משפחות). הם שילמו מסים ובבעלותם היו 70 בתים (595 יהודים נוספים, משלמי מס, חיו ב-103 עיירות בסביבה). בתחילת המאה ה-19 הקצו השלטונות האוסטריים (גליציה עברה לשליטת אוסטריה אחרי חלוקת פולין ב-1772) רובע נפרד ליהודים.

בתחילת המאה ה-19 נוסדה בעיר שושלת החסידים המפורסמת צאנז. מייסד השושלת, הצדיק חיים הלברשטאם (1875-1793) חיי בעיר ועם מותו נקבר בבית העלמין המקומי.

ב-1880 חיו 5,163 יהודים בנובי-סונץ' (46% מכלל האוכלוסייה), שהתפרנסו ממסחר בעצים ובתוצרת חקלאית, והיו ביניהם גם בעלי מלאכה: חייטים, נגרים, סנדלרים וחרטים. בשנת 1890 היו בקהילה 4,120 יהודים וב-1910 גדל מספרם ל-7,900.

בשנים 1914-1900 פעל במקום בית ספר מיסודו של הברון הירש. ב-1907 למדו בו 204 תלמידים. ב-1921 מנתה הקהילה היהודית 9,009 תושבים (34% מכלל האוכלוסייה). ובין שתי מלחמות העולם נפתחו מוסדות של "תרבות" ו"בית-יעקב", ישיבה, ומועדון ספורט, שנתמכו על ידי הקהילה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בנובי-סונץ' 10,000 יהודים ועוד 5,000 היו מסופחים לקהילה וחיו בעיירות ובכפרים בסביבה.


תקופת השואה

הצבא הגרמני נכנס לעיר ב-5 בספטמבר 1939, והחל לפרוע ביהודים. במרץ 1940, 700 יהודים הובאו מלודז' והוכרחו לגור בעיר. באוגוסט 1941 נתחם הגטו בעיר. שני מחנות לעבודות כפייה הוקמו ליד נובי-סונץ', הראשון החל מסתו 1940 עד דצמבר 1942 והשני החל מאביב 1942 עד יולי  1943, ובהם נספו במשך הזמן יותר מאלף יהודים. באפריל 1942 לכדו הגרמנים עשרות חברי המחתרת היהודית, רובם מתנועת "פועלי-ציון", והוציאו אותם להורג בבית הקברות. ב-28-24 באוגוסט 1942 נשלחו כל יהודי נובי-סונץ' למחנה ההשמדה בבלז'ץ. הצדיק האחרון מחסידות צאנז שחי בעיר,  מרדכי זאב הלברשטאם, נרצח בעיר על ידי הגרמנים בשנת 1942.

 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה-2000

אחרי המלחמה חזרו כמה יהודים לעיר וניסו לחדש את חיי הקהילה, אך האווירה בעיר לא עזרה לכך והאחרונים מהם היגרו לחו"ל בשנים 1969-1968. מאז אין יהודים בעיר .
בשנות ה-2000 עם חקיקת החוק להחזרת רכוש קהילתי יהודי לידי הקהילות הקיימות בפולין, עבר הטיפול ברכוש זה לידי הקהילה היהודית בקראקוב.

מבנה בית הכנסת שנבנה במאה ה-18, נפגע בזמן המלחמה ושופץ על ידי המוזיאון האזורי בשנת 1971, שפתח בו את אחד מאגפיו. בשנת 2015 בית הכנסת הופעל מחדש והמוזיאון נאלץ לעזוב את המבנה אחרי יותר מ-50 שנים. בית הכנסת הופעל על ידי הפונדציה של  "בוני צאנז" שמטפחת את זכר השושלת החסידית מהעיר. הם רוצים כי נובי סונץ' תחזור לפעול כמרכז דתי יהודי ולכן פתחו בנוסף גם בית הארחה עם מטבח כשר וכן מקווה. הם מצפים להגעה של חסידים רבים מכול העולם, שעולים לרגל לקברו של הצדיק חיים הלברשטאם .
בית העלמין נוסד במחצית השנייה של המאה ה-19. נמצא בו הקבר של הצדיק חיים הלברשטאם וכן בני משפחה נוספים. בית הקברות נפגע בזמן המלחמה אך שופץ ויש בו כמה מאות קברים .

 

צ'ארני דונאייץ

Czarny Dunajec

כפר שהוא גם מועצה מקומית בנפת נובי טארג, במחוז פולין קטן, פולין. הכפר שוכן על הגבול בין פולין לסלובקיה. 

היישוב מתועד לראשונה בשנת 1234. במאה ה-16 המקום היה ידוע ככפר המלך בשם דונייאץ. החל מהמאה ה-18 צ'ארני דונאייץ שימשה כמרכז מסחרי ושוק לכפרים של הסביבה. הכפרים סחרו בעיקר בצאן, גבינות, צמר ומוצרי אריגה ביתית. המקום גם שימש כאחת התחנות להברחת סחורות ואנשים דרך הגבול הסלובקי. ב-1769, שלוש שנים לפני החלוקה הראשונה של מלכות פולין בין המעצמות השכנות, אזור נובי טארג וצ'רני דונאייץ סופח לאימפריה האוסטרית. ב-31 בינואר 1831 הוענק לכפר צ'ארני דונאייץ הזכות לקיים שוק שבועי וב-1846 ניתן האישור לקיום 13 ירידים שנתיים נוספים בתמורה להשתתפותם של תושבי הכפר בדיכוי מרד האיכרים נגד האוסטרים.

ב-1859 הייתה ביישוב שרפה גדולה, בעקבותיה נפגעה כלכלת המקום וגברה ההגירה של התושבים בחיפוש אחר הפרנסה בהונגריה ואף בארה"ב. בסוף המאה ה-19 החלו באזור בהפקת כבול, חול וחצץ מהנהר צ'ארני דונאייץ. החל מ-1880 בהיותו מרכז אדמיניסטראטיבי היישוב קיבל מעמד של עיר. ב-1904 נבנתה מסילת רכבת נובי טארג- סלובקיה- הונגריה עם תחנת רכבת בצ'ארני דונאייץ. 

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה וכינונה של פולין העצמאית, צ'ארני דונאייץ נכללה בגבולות הרפובליקה הפולינית.

בין שתי מלחמות העולם הכפר התפתח גם כמקום תיירות ונופש. תחנת הרכבת של צ'ארני דונאייץ שימשה בין שתי מלחמות העולם כתחנת הגבול עם צ'כוסלובקיה. ב-1934, בשל המשבר הכלכלי ובעקבותיו הירידה בפעילות הכלכלית נשללו מצ'ארני דונאייץ זכויות העיר.

 

היהודים בצ'ארני דונאייץ

עד שנת 1796 חל איסור על התיישבותם של היהודים באזור נובי טארג וצ'ארני דונאייץ. החל משנה הזאת, על פי אישור מיוחד של השלטון האוסטרי החלו להתיישב במקום מספר משפחות של יהודים בעלי זיכיון למסחר בטבק, אלכוהול ומלח. היהודים פעלו גם כמוכסים וחוכרים בתי מרזח. ברשומות משנת 1847 מוזכרים בצ'ארני דונאייץ סוחרים בבקר, אלכוהול וקוני קרקעות היהודים: הרש ברייטקופף, יוסף יעקובסון, יצחק והירש קורנגוט, יצחק ומנדל אונגאר, סלומון גליקסמן. ב-1860 עם ביטול האיסור על התיישבות יהודים בגליציה חל גידול באוכלוסייה היהודית בצ'ארני דונאייץ. היהודים היו סוחרים זעירים, רוכלים, בעלי מלאכה והיו גם מי שעסקו בהברחות. ב-1,880 נמנו במקום 221 יהודים (8,9%). במחצית המאה ה-19 היו ברשות הקהילה שני בתי תפילה, מקווה ומספר חדרים. היהודים השתייכו לזרם האורתודוקסי והחסידי. הוקם בית העלמין בצ'ארני דונאייץ. הקהילה הייתה כפופה לקהילת נובי טארג.

בין רבני נובי טארג שכיהנו החל מסוף המאה ה-19 גם בצ'ארני דונאייץ ידועים  הרב מרדכי ב"ר חנינא הורביץ והרב יצחק ליפשיץ ב-1912. בין שתי מלחמות העולם ליהודי צ'ארני דונאייץ היה נציג בקהילת נובי טארג.

עם סיומו של השלטון האוסטרי בנובמבר 1918 פרעו הכפריים של הסביבה ביהודי צ'ארני דונאייץ. נעצרו 10 איש מהמתפרעים. האוכלוסייה הנוצרית נמנעה מלסחור עם היהודים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1921 נמנו בצ'ארני דונאייץ 341 יהודים (14,2%). ב-1927 הקהילה גדלה ל-400 יהודים וב-1939 התגוררו בצ'ארני דונאייץ 405 יהודים (14%). למרות מספרם הקטן יחסית ההשפעה של היהודים על חיי הכפר הייתה ניכרת.

ב-1920 היהודים ברנארד שוורצבראנד ויעקב סטילר עסקו בעריכת דין בנובי טארג. בשנות ה-1930 היו בצ'ארני דונאייץ 3 עורכי דין יהודים: לייזר לאמנסדורף, שמעון פאצאנובר, וקופל שלזינגר. במקום היו 6 בעלי מפעלי תעשייה -שמעון ברונדר, יהודה שבתאי בליץ, יצחק אהרון פייט, אמיל פאוסט, אדולף הורביץ, יוסף הירש שפיץ, 4 שוחטים - חיים סלומון באכנר, משה יוסף פלאנק, יצחק גולדמן, פנחס ווייס, 7 אופים - מרדכי פאואר, סלומון גוטפראוד, וויגדור (וויקטור) הורביץ, יצחק יונס, סלומון יונס, גאורג יונס והמתלמד ברנרד לורברפלד, 5 סנדלרים - יוסף הורביץ, הרש לנגר, משה למולר, לייבוש טרפר, חיים טרפר, ו-3 חייטים -חיים קליינזאהלר, אדולף סטילר, גדליה ווייסמן. בנוסף היו 5 יהודים שעסקו בשיווק משקאות חריפים - יצחק קלוגר, פנחס כהן, יצחק קראוס, אדולף הורביץ והמסעדן יעקב לנדר. המנסרה של המקום שהעסיקה כ-200 פועלים הייתה בבעלותו של לנדאו מקרקוב. לרוב היהודים השקיעו בנדל"ן כגון מאפיות, בתי מרזח, מסעדות, חנויות, ופחות בקניית קרקעות לחקלאות.

הילדים היהודים למדו בשני בתי ספר יסודיים, אחד לבנים ואחד לבנות. ילדי העשירים למדו בנובי טארג או בקרקוב.

בין שתי מלחמות העולם הייתה ביישוב פעילות תרבותית וציונית ערה. ב-1929 הוקם בית ספר מרשת "תרבות". הוקמו החברות "לינת צדק" ו"ביקור חולים", הוקמה קופת גמ"ח אשר בשנת 1929 נתנה 45 הלוואות לנזקקים. במקום פעלו סניפים של "הציונים הכלליי, "עקיבא", "השומר הצעיר","החלוץ", אגודת החינוך "תרבות", מועדון "התחייה" שכלל ספרייה ואולם קריאה בהנהלת אנדה צייסלר מדמביצה. ב-1930 ליד מועדון "התחייה" נפתח "גן ילדים עברי". היו גם שני מועדוני ספורט יהודים - "מכבי" ו"הגיבור".

היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית היו מתוחים ומידי פעם היו התנקשויות, אך ללא שפיכות דמים. ליהודים היו שמונה נציגים במועצה העירונית. ליד האוכלוסייה היהודית התגוררו ביישוב גם בני רומה אך להם היו מעט מאוד זכויות.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין. צ'ארני דונאייץ נכבשה ב-3 בספטמבר. ב-8 בספטמבר 1939 הגרמנים הוציאו להורג שני תושבי המקום ושרפו 36 בתים.

הגרמנים התחילו מיד להתעלל באוכלוסייה היהודית, כולל חטיפות לעבודות כפייה. אמנם לא הוקם גטו במקום, אך מינואר 1940 על יהודים נאסר להחזיק רכוש והוגבלה האפשרות לצאת מהיישוב. נאסר השימוש בשפה העברית והייתה חובה על היהודים לעבוד בעבודות כפייה. במשך החודשים מאי-יוני 1941 חלק מהיהודים הועברו בקבוצות קטנות לגטו בנובי טארג. משם כולם נשלחו ביחד עם יושבי גטו נובי טארג למחנה ההשמדה בלז'ץ.

ב-20 במאי 1942 הגרמנים הרגו את יוסף להרר ואת בתו. יחד איתם הרגו את הפולני קארול חרצה (Karol Chraca) אשר סיפק להם מזון במיסתור. קברו את כולם בקבר אחים בבית העלמין המקומי.

ביולי 1942 הגרמנים רצחו בביתם את משפחת פאצאנר ובאוגוסט אותה שנה רצחו בצ'ארני דונאייץ והסביבה מעל עשרה יהודים חולים, ביניהם את גרשון יונס ואישתו, את נתן נאוגבירץ ואישתו, את הנריק באליצר עם אישתו, בתו ואביו ואת נינה קראוס.

בספטמבר 1942 הוקם בצ'ארני דונאייץ מחנה לעבודות כפייה. היהודים רוכזו בצמוד לתחנת הרכבת, ליד הדרך לנובי טארג. הובאו לשם גם כ-90 יהודים מיורדנוב (Jordanów), אוחוטניצה (Ochotnica), לימנובה (Limanowa), משנה דולנה (Mszana Dolna), שצ'אבניצה (Szczawnica), וגם כ-100 איש מאלה שעוד נותרו בנובי טארג. כולם עבדו במנסרות "הומאג" Homag בניית סככות מסתור למטוסים. במאי 1943 מחנה העבודה נסגר והאסירים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ.

 

לאחר השואה

חמישה יהודים בלב מבין תושבי צ'ארני שונאייץ שרדו את השואה. היהודים לא חזרו לצ'ארני דונאייץ.

בית הכנסת חולל על ידי הגרמנים. לאחר המלחמה, במקום הגומחה של ארון הקודש הפולנים פתחו פתח לדלתות והמקום שימש כמחסן תבואות.

בית העלמין שימש את הגרמנים כמקום להוצאות להורג ולקבורת הקורבנות בקברי אחים. חלק מהמצבות נלקחו על ידי הגרמנים כחומר לחיזוק כבישים. לאחר המלחמה האוכלוסייה המקומית המשיכה בשוד המצבות, לעיתים ללא צורך ממשי בהן. נותרה על מקומה רק מצבה אחת עם כיתוב עברי ופה ושם הבסיסים מבטון על הקברים ללא המצבות. השטח כוסה בצמחיית פרא.

אחד מתושבי המקום שלח מכתב תלונה למכון ההיסטורי היהוד בוורשה ובו הוא כותב: "בצער אני רואה את ההרס המכוון של המצבות ואת המקום שבו רועות הפרות ומכוסה בערמות אשפה". דאריוש פופיילה (Dariusz Popiela), פולני, מדליסט אולימפי ועולמי בחתירת קייאקים, הקים במסגרת הקרן "פורום לדו-שיח" (Forum For Dialogue -- Forum Dialogu), עמותה בשם "אנשים, לא מיספרים" שמטרתה להנציח ולתת שמות להיהודים שנרצחו בשואה. עד היום שוקם בעזרת האמותה בית הקברות בגריבוב (Gribów) והונצחו השמות של הנרצחים על האנדרטאות בכפרים קרושצינקו נד דונאיצם (Krościenko nad Dunajcem) וגריבוב (Gribów).

דאריוש פופיילה ביקש מנכבדי צ'ארני דונאייץ, כולל הכומר המקומי, להירתם למאמץ שכנוע של תושבי האזור בצורך להחזיר לבית העלמין לפחות חלק מהמצבות הנמצאות אצל התושבים ובמשקים החקלאים.

בעבר היו בבית העלמין מאות מצבות, נמצאו רק בודדות מהן. אחת המצבות עם הציפורים שימשה כמרזב, השנייה עם המנורה הייתה בתוך קיר של רפת. הן היו במצב נורא כשנמצאו. האומנית רגינה מקושצ'יילסק חידשה את המצבות. היום הן נקיות, הכיתוב קריא ועל חלק מהמצבות האותיות נצבעו בצבע זהב. בשטח בית העלמין הוצב מגן דוד, מעשה אומן של הנפח המקומי, מיכאל שאפלרסקי (Michal Szaflarski), מתנדבים ותלמידי בית הספר בהנהלת המורה מוניקה צ'אפלה (Monika Czapla) אספו את ערימות האשפה מבית העלמין, חשפו את שרידי הקברים, הציבו שלטים עם שמות, סידרו שבילים ודאגו לניקיונו של בית העלמין.

דאריוש פופיילה גייס את הקרן של משפחת ניסנבאום ובשנת 2020 הקרן עזרה במימון גידורו של בית העלמין והקמת שער הכניסה. שיפוץ בית העלמין ערך 10 חודשים. מול השער הוקמה אנדרטה, אך על הלוח עליה לא הספיק לרישום כל שמות הנרצחים של בני המקום והסביבה. הוצבו שני לוחות נוספים משני הצדדים. חקוקים על האנדרטה שמותיהם של 494 אנשים.

זאבויה

Zawoja

כפר בנפת סוחה (Sucha Beskidzka) במחוז פולין קטן, פולין. לפני 1939 היה חלק מנפת מאקוב (Maków Podhalański).  

במאה ה-16 זאבויה הייתה חלק מהכפר סקאביצה (Skawica) ושמו היה סקאביצה גורנה (Skawica Górna) (סקאביצה העלית) והשתייך לאדמות לאנצקורונה (Lanckorona). לאחר חלוקתה הראשונה של פולין ב-1772 בין המעצמות השכנות, האזור עבר לשילטתה של מהאימפריה האוסטרית. בשנת 1836 הכפר סקאביצה התפצל, משום ששטחו המינהלי היה גדול מידי. חלק מהכפר שהיה במרחק של 5 ק"מ קיבל את השם זאבויה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקם במקום מפעל לעיבוד ברזל, שלוחה של המפעל במאקוב. בסוף המאה ה-19 אוכלוסיית הכפר גדלה לכדי 5,000 תושבים. במקום פעל בית ספר והוקם סניף דואר.

בתום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) זאבויה נכללת בגבולותיה של פולין העצמאית. ב-1928 הוחלט להפוך את הכפר למקום קייט ונופש עבור  תושבי קרקוב. שנים שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוקמו במקום  פנסיונים ומסעדות רבים.

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. זאבויה נכבשה על ידי הגרמנין כבר בימים הראשונים של ספטמבר 1939.

היהודים בזאבויה

ההתיישבות היהודית בזאבויה התחילה במחצית השנייה של המאה ה-19. משפחת בריל (Brüll) הייתה בין הראשונות אשר התיישבו בכפר. בשנת 1881 הם פתחו את המלון והמסעדה הראשונים בזאבויה. ב-1890 התגוררו בכפר 48 יהודים (1% מכלל התושבים). הם עסקו בניהול בתי מלון ומסעדות ובמסחר. הסוחרים היהודים הביאו למקום את מלאכת מגזרות הנייר שהפכה למסורת בכפר.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) משפחת בריל התעשרה בעבקבות עסקיה עם צבא האוסטרי. תודות לזה הם יכלו לפתוח במקום אכסניות לקייטנים, איטליז ומאפיה. נוסף לזה פרידריק בריל פתח קו אוטובוסים בין מאקוב פודהלנסקי לזאבויה. אחיו, מוריץ בריל, חכר מנסרה שהופעלה במנוע קיטור.

במפקד האוכלסין שנערך בפולין בשנת 1921 נמנו בזאבויה 58 יהודים מתוך 5,335 כלל האוכלוסייה (1,1%). בזאבויה התגוררו המשפחות אופנר, אימרגוט, בריל, ברנד, גולדברגר, גליקסמן, גרונר,ווארנהאופט, ליליאנטל, צולמן, רוזנברג, וריכטר.

 

תקופת השואה

הגרמנים כבשו את זאבויה בראשית ספטמבר 1939. אין מידע מדוייק על גורל היהודים במקום. כנראה שרוב היהודים רוכזו במחנה לעבודות כפייה שהוקם במאקוב פודהלנסקי ב-1940. ב-28 באוגוסט 1942 נשלחו רוב יהודי מאקוב ויורדנוב למחנה ההשמדה בלז'ץ ולמחנה ההשמדה אושוויץ.

במאגר שמות קורבנות השואה של יד ושם רשומים שמותיהם של 32 קורבנות  מזאבויה. בחלק מדפי עד מצויין מחנה ההשמדה אושוויץ כמקום המוות. פרידריק בריל נרצח על ידי הגרמנים בחצר ביתו בכפר ביולי 1943.

לאחר השואה

הצבא הסובייטי שיחרר את הכפר בינואר 1945. אין מידה על ניצולים יהודים מהכפר.