חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי יוז'ינט

יוז'ינט JUZINTAI

כפר במחוז ראקישוק (ROKISKIS), צפון מזרח ליטא.

בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית, ומאז עד 1991 בברית המועצות.


בכפר כולו ישבו כ-70 משפחות ובתוכן תריסר משפחות יהודיות. הנוצרים היו איכרים והיהודים היו בעלי חנויות או בעלי מלאכה. האיכרים הרבים מהסביבה שבאו בימי ראשון לכנסיה ביוז'ינט ערכו את קניותיהם בחנויות היהודים. בכפרים שבסביבת יוז'ינט חיו איכרים יהודים רבים והיו ביניהם גם כאלה שעסקו במסחר.

שני ירידים שנתיים היו ביוז'ינט, והם שרתו גם את כפרי הסביבה.

בכפר לא היה בית כנסת ולא מוסדות ציבור יהודיים. בביתו של ר' אברהם הירש לויט התקיימו תפילות בציבור; הוא היה למדן וגדול בתורה והיה פוסק הלכה. שוחט מהעיירה קמאי (KAMAJAI) היה בא לכפר בשעת הצורך. "מלמד" לימד את הילדים הקטנים, והגדולים המשיכו את לימודיהם בעיר המחוז ראקישוק.

למרות קשרי עבודה ומסחר בין היהודים לנוצרים, התייחסו האיכרים הנוצרים באיבה ליהודי יוז'ינט והסביבה, בגלל הסתה מתמדת של הכומר המקומי. במקרה אחד, כשפסק בית משפט להחזיר למשפחתה ילדה יהודיה שנחטפה בידי נוצרים, יצא הכומר בראש המון מוסת לפרוע ביהודים בעיירה הסמוכה דוסיאט (DUSETOS), יהודי נרצח ורכוש רב נשדד ונהרס. ובמקרה אחר, באחד מימי החג היהודיים, כאשר יהודי הסביבה היו ביוז'ינט לרגל החג, שרפו נוצרים את בתיהם.

לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) היגרו רבים מיהודי הכפר לארצות הברית ולדרום אפריקה. אחרי המלחמה היו רוב הצעירים היהודים במקום ציונים, הם קיבלו הכשרה חלוצית ועלו לארץ ישראל. במפקד של שנת 1923 נמנו ביוז'ינט 55 יהודים בלבד.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ביוז'ינט משפחות יהודיות ספורות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

אין מידע ברור על גורל יהודי יוז'ינט אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) וכיבוש ליטא כולה תוך ימים ספורים. הדעת נותנת שהיהודים שעדיין נותרו בכפר ובסביבתו הועברו לעיר המחוז ראקישוק (מרחק 21 ק"מ) וגורלם היה כגורל היהודים שם. שרידי הטבח בראקישוק נלקחו לעיירה אבאל (OBELIAI) ונרצחו שם ב-25 באוגוסט 1941.

על קברי האחים בראקישוק ובאבאל הוקמו מצבות זכרון אחרי המלחמה.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
116029
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

דוסיאט DUSETOS

שמות נוספים: דוסטה, דוסטאי, דוסטוס, דוסטום, דוסיאטי, דוסטוס.

עיירה במחוז אז'רני-זאראסאי (ZARASAI), צפון מזרח ליטא.


דוסיאט על נהר שוואנטה (SVENTOJI) באזור אגמים ויערות, נזכרת בתעודות משנת 1530. במאה ה-18 - אחד ממוקדי המרד הפולני בשלטון הרוסי. בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית.


ישוב יהודי היה שם כבר במחצית הראשונה של המאה ה-16. בשנת 1847 ישבו בקהילה 486 יהודים וב-1894 היו היהודים %89 מכלל תושבי המקום (1,158 נפשות).

בין רבני הקהילה היו: ר' מנחם מנדל יליד לובלין בעל "תמים יחדיו", ר' נתן נטע ובנו ר' בונים צמח סילבר והרב האחרון ר' טוביה דב שלזינגר.

ב-1905 פרצו פרעות בדוסיאט, יהודי אחד נרצח ושלושה נפצעו, חנויות היהודים נשדדו ורכוש רב נהרס, כן חיללו הפורעים ספרי תורה. קבוצת יהודים, שהתבצרה באחד הבתים, רגמה את הפורעים באבנים.

כמה דליקות פרצו בעיירה, ב-1910 נשרפו בית הכנסת הישן ומחצית מבתי היהודים וחנויותיהם, משום כך קטנה הקהילה וכאשר שוקמה, בשנת 1912, היו שם רק 704 נפשות.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו בקהילה כמה "חדרים" וביניהם "חדר מתוקן" אחד (בו למדו גם לימודי חול). בליטא העצמאית היו בדוסיאט בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", וחדר אחד. בית הספר קיים גם שיעורי-ערב לעברית והפעיל סיפריה וחוג לדרמה.

בין מוסדות הצדקה היו: "לינת צדק", "קופת גמילות חסדים" וחברה ללימוד תורה.


רוב יהודי דוסיאט התפרנסו ממסחר, מרוכלות וממלאכות. היו שם שני ימי שוק שבועיים ויריד שנתי אחד. 30 החנויות שבעיירה היו כולן בבעלות יהודים. איכרים יהודים עיבדו אדמות חכורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם תיחום הגבולות החדשים, נותקה דוסיאט מן השווקים העקריים שלה בעיר דווינסק (מאז בלאטוויה, ושמה DAUGAVPILS) ופרנסת יהודי העיירה נפגעה. מסיבה זו ומשום גלויי אנטישמיות, עזבו יהודים רבים את העיירה וב-1921 ישבו שם רק כ-100 משפחות יהודיות. רובם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

שתי טחנות קמח, תחנת חשמל ובית חרושת לסוכריות בעיירה היו בבעלות יהודים. סניף של הבנק העממי היהודי נפתח ב1924.

בשנות השלושים שוב הורע המצב הכלכלי, ויהודים היגרו לדרום אפריקה ולארצות הברית.


בתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר" שבדוסיאט היו 80 חברים ובאגודת הספורט "מכבי" - 50. מקצת הצעירים עלו לארץ ישראל.


בשנת 1939 ישבו בעיירה כ-80 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נמלטו לרוסיה כמה משפחות יהודיות שהיו כלי רכב ברשותם. את הנמלטים ברגל השיג הצבא הגרמני (שכבש את ליטא תוך ימים ספורים) והם נאלצו לחזור לעיירה.

עוד לפני כניסת הצבא הגרמני לעיירה השתלטו עליה בריונים ליטאים והיהודים ורכושם נהיו להפקר.

עם כניסת הגרמנים גורשו היהודים מבתיהם לגיטו, שנקבע בכמה בתים קטנים ובמחסנים ורפתות שלידם. ליטאים השתלטו על בתי היהודים ועל רכושם. התנאים בגיטו היו קשים והצפיפות הייתה רבה. גברים יהודים נלקחו לעבודות קשות בעיירה ובשדות. את השמירה על הגיטו הפקידו הגרמנים בידי זקיפים ליטאים ואלה הצטיינו באכזריותם.

ב-26 באוגוסט 1941 (ג' באלול תש"א) נלקחו כל היהודים ליער דאוגוצ'י (DAUGUEIAI) ונרצחו שם. היער היה אתר הריגה ליהודים מעיירות מחוז אז'ארני.

אשה יהודיה ושני ילדיה, שהצליחו להמלט ולהגיע לקובנה, הומתו בסופו של דבר עם יהודי גיטו קובנה.

ראקישוק ROKISKIS

עיר מחוז בצפון מזרח ליטא.


יהודים התיישבו בראקישוק כשהייתה עדיין אחוזת אצילים. שווקים שהתקיימו שם אחרי התיישבות היהודים סייעו בפיתוחה. מסילת הרכבת שנסללה בסמוך שימשה ליצוא עצים, תבואה ופשתן, ועשתה את המקום למרכז מסחרי לסביבתו החקלאית.

ראקישוק נעשתה לעיר מחוז בעת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), והמשיכה להתפתח כמרכז מנהלי בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם.

בשנת 1847 ישבו בראקישוק 593 יהודים, כעבור 50 שנה כבר נימנו שם 2,067, וב-1914 ישבו בעיר כ-3,000 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) עזבו יהודים רבים לרוסיה, מקצתם שבו אחרי המלחמה ויהודים נוספים מעיירות הסביבה התיישבו בעיר. הג'וינט, הבנק העממי וקרובי משפחה מארצות חוץ סייעו בשיקומם. ב-1921 ישבו בראקישוק 1,900 יהודים וב-1923 - 2,013. באותן השנים נפתחו בעיר חנויות רבות ורובן היו של יהודים. אולם המגמה בליטא באותה העת, להלאמת המסחר בפשתן ובתבואה והתחרות הקשה מצד הקואופרטיבים הליטאים ערערו את מעמדם הכלכלי של היהודים בעיר, ובאמצע שנות העשרים של המאה החלה הגירתם לדרום אפריקה ולארצות הברית.

ב-1937 היו בראקישוק 101 בעלי מלאכה יהודים, כמה מאות יהודים התפרנסו בתעשייה זעירה, כמה עשרות עסקו בסבלות ובעגלונות. טחנות הקמח, בית חרושת ליציקה ותחנת החשמל היו בבעלות יהודים, כן היו בבעלותם שתי חנויות צילום ובתי הקולנוע בעיר. רוב הרופאים והרוקחים היו יהודים.

יהודי ראקישוק היו חסידים ברובם. עד למלחמת העולם הראשונה היו שני רבנים בקהילה, האחד לחסידים והשני למתנגדים. שלושה בתי מדרש היו בעיר, בית-כנסת וכמה בתי תפילה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו שתי ישיבות במקום.

בין מוסדות החינוך היו: פרו גימנסיה פרטית לבנות שנוסדה ב-1910, בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", בית ספר "יבנה" ופרו-גימנסיה עברית. נערים יהודים למדו גם בגימנסיה הליטאית בעיר. במקום היו ספרייה וחוג לדרמה.

בין מוסדות הקהילה היו: "לינת צדק", "ביקור חולים", בית יתומים ואגודת נשים לפעולות צדקה וסיוע לנזקקים.

הרב האחרון שכיהן בקהילה היה ר' זליג אורלוביץ.

ב-1905 היו חלק קטן מיהודי ראקישוק שותפים לפעילות מהפכנית. אחרי מלחמת העולם הראשונה כיהנו יהודים כסגני ראש העירייה. באותה עת כבר פעלו בעיר סניפי המפלגות הציוניות אגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל" והיה גם סניף "הקולטור ליגע" וכמה ארגונים סוציאליסטיים. כן פעלה במקום סניף "אגודת ישראל". בשנות השלושים עלו צעירים לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בראקישוק כ-3,500 יהודים שהיו %40 מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

בעקבות המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), התארגן הצבא הסובייטי בראקישוק למתקפת נגד והחזיק מעמד בעיר במשך כשבוע ימים. צעירים יהודים קיבלו נשק והשתתפו במערכה נגד הגרמנים. עם נסיגת הסובייטים ניסו יהודים לעבור את הגבול לברית המועצות, אך רובם נשלחו חזרה לעיר בידי הסובייטים. השבים נפלו לידי ליטאים חמושים ורבים נרצחו.

הגרמנים נכנסו לראקישוק ב-28 ביוני. יהודים נורו ברחובות כבר ביום המחרת, בעת מצעד הנצחון של הצבא הגרמני בעיר. צוים מטעם המושל הצבאי העמידו את היהודים לרשות האוכלוסייה המקומית ככוח עבודה. גברים יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונלקחו לעבודות חקלאיות. כנופיות של ליטאים לאומנים התעללו ביהודים ברחובות העיר.

באמצע אוגוסט 1941, בכ"ב-כ"ג באב תש"א נרצחו הגברים היהודים באתר מחוץ לעיר, שאליו הובאו גם יהודים מעיירות הסביבה. ב-25 באוגוסט, ב' באלול תש"א, נרצחו גם הנשים והילדים.

קרוב ל-4,800 יהודים מהעיר וסביבתה נרצחו בראקישוק. אחרי המלחמה הוקמו מצבות על קברי-האחים.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי יוז'ינט
יוז'ינט JUZINTAI

כפר במחוז ראקישוק (ROKISKIS), צפון מזרח ליטא.

בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית, ומאז עד 1991 בברית המועצות.


בכפר כולו ישבו כ-70 משפחות ובתוכן תריסר משפחות יהודיות. הנוצרים היו איכרים והיהודים היו בעלי חנויות או בעלי מלאכה. האיכרים הרבים מהסביבה שבאו בימי ראשון לכנסיה ביוז'ינט ערכו את קניותיהם בחנויות היהודים. בכפרים שבסביבת יוז'ינט חיו איכרים יהודים רבים והיו ביניהם גם כאלה שעסקו במסחר.

שני ירידים שנתיים היו ביוז'ינט, והם שרתו גם את כפרי הסביבה.

בכפר לא היה בית כנסת ולא מוסדות ציבור יהודיים. בביתו של ר' אברהם הירש לויט התקיימו תפילות בציבור; הוא היה למדן וגדול בתורה והיה פוסק הלכה. שוחט מהעיירה קמאי (KAMAJAI) היה בא לכפר בשעת הצורך. "מלמד" לימד את הילדים הקטנים, והגדולים המשיכו את לימודיהם בעיר המחוז ראקישוק.

למרות קשרי עבודה ומסחר בין היהודים לנוצרים, התייחסו האיכרים הנוצרים באיבה ליהודי יוז'ינט והסביבה, בגלל הסתה מתמדת של הכומר המקומי. במקרה אחד, כשפסק בית משפט להחזיר למשפחתה ילדה יהודיה שנחטפה בידי נוצרים, יצא הכומר בראש המון מוסת לפרוע ביהודים בעיירה הסמוכה דוסיאט (DUSETOS), יהודי נרצח ורכוש רב נשדד ונהרס. ובמקרה אחר, באחד מימי החג היהודיים, כאשר יהודי הסביבה היו ביוז'ינט לרגל החג, שרפו נוצרים את בתיהם.

לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) היגרו רבים מיהודי הכפר לארצות הברית ולדרום אפריקה. אחרי המלחמה היו רוב הצעירים היהודים במקום ציונים, הם קיבלו הכשרה חלוצית ועלו לארץ ישראל. במפקד של שנת 1923 נמנו ביוז'ינט 55 יהודים בלבד.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ביוז'ינט משפחות יהודיות ספורות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

אין מידע ברור על גורל יהודי יוז'ינט אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) וכיבוש ליטא כולה תוך ימים ספורים. הדעת נותנת שהיהודים שעדיין נותרו בכפר ובסביבתו הועברו לעיר המחוז ראקישוק (מרחק 21 ק"מ) וגורלם היה כגורל היהודים שם. שרידי הטבח בראקישוק נלקחו לעיירה אבאל (OBELIAI) ונרצחו שם ב-25 באוגוסט 1941.

על קברי האחים בראקישוק ובאבאל הוקמו מצבות זכרון אחרי המלחמה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליטא
ראקישוק
דוסיאט
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
ראקישוק ROKISKIS

עיר מחוז בצפון מזרח ליטא.


יהודים התיישבו בראקישוק כשהייתה עדיין אחוזת אצילים. שווקים שהתקיימו שם אחרי התיישבות היהודים סייעו בפיתוחה. מסילת הרכבת שנסללה בסמוך שימשה ליצוא עצים, תבואה ופשתן, ועשתה את המקום למרכז מסחרי לסביבתו החקלאית.

ראקישוק נעשתה לעיר מחוז בעת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), והמשיכה להתפתח כמרכז מנהלי בימי ליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם.

בשנת 1847 ישבו בראקישוק 593 יהודים, כעבור 50 שנה כבר נימנו שם 2,067, וב-1914 ישבו בעיר כ-3,000 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) עזבו יהודים רבים לרוסיה, מקצתם שבו אחרי המלחמה ויהודים נוספים מעיירות הסביבה התיישבו בעיר. הג'וינט, הבנק העממי וקרובי משפחה מארצות חוץ סייעו בשיקומם. ב-1921 ישבו בראקישוק 1,900 יהודים וב-1923 - 2,013. באותן השנים נפתחו בעיר חנויות רבות ורובן היו של יהודים. אולם המגמה בליטא באותה העת, להלאמת המסחר בפשתן ובתבואה והתחרות הקשה מצד הקואופרטיבים הליטאים ערערו את מעמדם הכלכלי של היהודים בעיר, ובאמצע שנות העשרים של המאה החלה הגירתם לדרום אפריקה ולארצות הברית.

ב-1937 היו בראקישוק 101 בעלי מלאכה יהודים, כמה מאות יהודים התפרנסו בתעשייה זעירה, כמה עשרות עסקו בסבלות ובעגלונות. טחנות הקמח, בית חרושת ליציקה ותחנת החשמל היו בבעלות יהודים, כן היו בבעלותם שתי חנויות צילום ובתי הקולנוע בעיר. רוב הרופאים והרוקחים היו יהודים.

יהודי ראקישוק היו חסידים ברובם. עד למלחמת העולם הראשונה היו שני רבנים בקהילה, האחד לחסידים והשני למתנגדים. שלושה בתי מדרש היו בעיר, בית-כנסת וכמה בתי תפילה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו שתי ישיבות במקום.

בין מוסדות החינוך היו: פרו גימנסיה פרטית לבנות שנוסדה ב-1910, בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", בית ספר "יבנה" ופרו-גימנסיה עברית. נערים יהודים למדו גם בגימנסיה הליטאית בעיר. במקום היו ספרייה וחוג לדרמה.

בין מוסדות הקהילה היו: "לינת צדק", "ביקור חולים", בית יתומים ואגודת נשים לפעולות צדקה וסיוע לנזקקים.

הרב האחרון שכיהן בקהילה היה ר' זליג אורלוביץ.

ב-1905 היו חלק קטן מיהודי ראקישוק שותפים לפעילות מהפכנית. אחרי מלחמת העולם הראשונה כיהנו יהודים כסגני ראש העירייה. באותה עת כבר פעלו בעיר סניפי המפלגות הציוניות אגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל" והיה גם סניף "הקולטור ליגע" וכמה ארגונים סוציאליסטיים. כן פעלה במקום סניף "אגודת ישראל". בשנות השלושים עלו צעירים לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בראקישוק כ-3,500 יהודים שהיו %40 מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

בעקבות המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), התארגן הצבא הסובייטי בראקישוק למתקפת נגד והחזיק מעמד בעיר במשך כשבוע ימים. צעירים יהודים קיבלו נשק והשתתפו במערכה נגד הגרמנים. עם נסיגת הסובייטים ניסו יהודים לעבור את הגבול לברית המועצות, אך רובם נשלחו חזרה לעיר בידי הסובייטים. השבים נפלו לידי ליטאים חמושים ורבים נרצחו.

הגרמנים נכנסו לראקישוק ב-28 ביוני. יהודים נורו ברחובות כבר ביום המחרת, בעת מצעד הנצחון של הצבא הגרמני בעיר. צוים מטעם המושל הצבאי העמידו את היהודים לרשות האוכלוסייה המקומית ככוח עבודה. גברים יהודים הופרדו ממשפחותיהם ונלקחו לעבודות חקלאיות. כנופיות של ליטאים לאומנים התעללו ביהודים ברחובות העיר.

באמצע אוגוסט 1941, בכ"ב-כ"ג באב תש"א נרצחו הגברים היהודים באתר מחוץ לעיר, שאליו הובאו גם יהודים מעיירות הסביבה. ב-25 באוגוסט, ב' באלול תש"א, נרצחו גם הנשים והילדים.

קרוב ל-4,800 יהודים מהעיר וסביבתה נרצחו בראקישוק. אחרי המלחמה הוקמו מצבות על קברי-האחים.
דוסיאט DUSETOS

שמות נוספים: דוסטה, דוסטאי, דוסטוס, דוסטום, דוסיאטי, דוסטוס.

עיירה במחוז אז'רני-זאראסאי (ZARASAI), צפון מזרח ליטא.


דוסיאט על נהר שוואנטה (SVENTOJI) באזור אגמים ויערות, נזכרת בתעודות משנת 1530. במאה ה-18 - אחד ממוקדי המרד הפולני בשלטון הרוסי. בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית.


ישוב יהודי היה שם כבר במחצית הראשונה של המאה ה-16. בשנת 1847 ישבו בקהילה 486 יהודים וב-1894 היו היהודים %89 מכלל תושבי המקום (1,158 נפשות).

בין רבני הקהילה היו: ר' מנחם מנדל יליד לובלין בעל "תמים יחדיו", ר' נתן נטע ובנו ר' בונים צמח סילבר והרב האחרון ר' טוביה דב שלזינגר.

ב-1905 פרצו פרעות בדוסיאט, יהודי אחד נרצח ושלושה נפצעו, חנויות היהודים נשדדו ורכוש רב נהרס, כן חיללו הפורעים ספרי תורה. קבוצת יהודים, שהתבצרה באחד הבתים, רגמה את הפורעים באבנים.

כמה דליקות פרצו בעיירה, ב-1910 נשרפו בית הכנסת הישן ומחצית מבתי היהודים וחנויותיהם, משום כך קטנה הקהילה וכאשר שוקמה, בשנת 1912, היו שם רק 704 נפשות.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו בקהילה כמה "חדרים" וביניהם "חדר מתוקן" אחד (בו למדו גם לימודי חול). בליטא העצמאית היו בדוסיאט בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", וחדר אחד. בית הספר קיים גם שיעורי-ערב לעברית והפעיל סיפריה וחוג לדרמה.

בין מוסדות הצדקה היו: "לינת צדק", "קופת גמילות חסדים" וחברה ללימוד תורה.


רוב יהודי דוסיאט התפרנסו ממסחר, מרוכלות וממלאכות. היו שם שני ימי שוק שבועיים ויריד שנתי אחד. 30 החנויות שבעיירה היו כולן בבעלות יהודים. איכרים יהודים עיבדו אדמות חכורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם תיחום הגבולות החדשים, נותקה דוסיאט מן השווקים העקריים שלה בעיר דווינסק (מאז בלאטוויה, ושמה DAUGAVPILS) ופרנסת יהודי העיירה נפגעה. מסיבה זו ומשום גלויי אנטישמיות, עזבו יהודים רבים את העיירה וב-1921 ישבו שם רק כ-100 משפחות יהודיות. רובם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

שתי טחנות קמח, תחנת חשמל ובית חרושת לסוכריות בעיירה היו בבעלות יהודים. סניף של הבנק העממי היהודי נפתח ב1924.

בשנות השלושים שוב הורע המצב הכלכלי, ויהודים היגרו לדרום אפריקה ולארצות הברית.


בתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר" שבדוסיאט היו 80 חברים ובאגודת הספורט "מכבי" - 50. מקצת הצעירים עלו לארץ ישראל.


בשנת 1939 ישבו בעיירה כ-80 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נמלטו לרוסיה כמה משפחות יהודיות שהיו כלי רכב ברשותם. את הנמלטים ברגל השיג הצבא הגרמני (שכבש את ליטא תוך ימים ספורים) והם נאלצו לחזור לעיירה.

עוד לפני כניסת הצבא הגרמני לעיירה השתלטו עליה בריונים ליטאים והיהודים ורכושם נהיו להפקר.

עם כניסת הגרמנים גורשו היהודים מבתיהם לגיטו, שנקבע בכמה בתים קטנים ובמחסנים ורפתות שלידם. ליטאים השתלטו על בתי היהודים ועל רכושם. התנאים בגיטו היו קשים והצפיפות הייתה רבה. גברים יהודים נלקחו לעבודות קשות בעיירה ובשדות. את השמירה על הגיטו הפקידו הגרמנים בידי זקיפים ליטאים ואלה הצטיינו באכזריותם.

ב-26 באוגוסט 1941 (ג' באלול תש"א) נלקחו כל היהודים ליער דאוגוצ'י (DAUGUEIAI) ונרצחו שם. היער היה אתר הריגה ליהודים מעיירות מחוז אז'ארני.

אשה יהודיה ושני ילדיה, שהצליחו להמלט ולהגיע לקובנה, הומתו בסופו של דבר עם יהודי גיטו קובנה.
ABRAHAM LEVIT