חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

ריין, לוטה

Rein, Lotte (1927- ), Holocaust survivor, born in Mannheim, Germany, daughter of cigarette manufacturer Otto Michel and Frieda Michel and sister of Ernst Michel. After Kristallnacht pogrom in November 1938, Lotte's parents were convinced that the end of German Jewry was at hand and in order to save their 11 year old daughter they decided to send her to France one of the Kindertransport - rescue missions organized by Jewish communities in several countries in order to save German Jewish children in the hope that they would be reunited with their parents at some future date. Her father accompanied her as far as Kehl on the border between Germany and France.

In Strasbourg Lotte was met by a representative of the American Joint Distribution Committee who arranged for her and six other children to be adopted by a Jewish family from Switzerland who were living in Alsace at the time. The Half family had six children of their own. Now they had 13. In May 1940 the Germans occupied France. Family Half determined to take the girls with them to Switzerland, but the Swiss border guards refused to allow them in. So one of the Half daughters was charged with taking the 7 refugee girls to Perigeux, a small town in the west of France, which was situated in so-called Free France controlled by the Vichy government and which they considered safer for the girls. Rail transport across occupied France was nevertheless very difficult and the journey took over four days. They were in continuous fear of being discovered and arrested by the Germans soldiers whom they frequently encountered on the way.

In Perigeux the girls were met by members of the French scout movement and then members of OSE (Oeuvre de Secours aux Enfants), a French Jewish humanitarian organization, found them accommodation for three months in a orphanage in the village of Trelisac near the town. Through OSE Lotte, now just 13 years old, discovered that her parents had been sent by the Germans to the notorious internment camp in Gurs near the Spanish border. Many internees did not survive the insufficient food and harsh treatment they received at Gurs. OSE arranged for her, together with 2 other young people, to travel from Perigeux to Gurs to enable her see her parents. She was given money which was intended for her to buy food for her parents and some of the other detainees. Lotte and her friends travelled by train for some 300 kilometres and finally arrived at the small village of Oloron de Sainte Marie, which was just 17 kilometres from the camp. She stayed in the village for seven days. Every day the three walked those last 17 kilometres in both directions, each time carrying on their backs rucksacks full of food, purchased in the village, and other gifts. In the camp the parents had been separated, their condition heartbreaking, especially for a 13 year old child. It was the last time she saw them. Lotte learned later that in 1942 her parents were taken from the camp and sent to Auschwitz to be murdered.

Lotte was sent to another orphanage at Bergerac to the south of Perigeux and then to yet another at Montintin. March 1941 found Lotte, now almost 14 years old, in Couret, near Limoges. Mid 1942 French soldiers arrived at the institution and arrested girls over the age of 16 in order to send them to Auschwitz 'in order to complete their quota'. In November 1943 the orphanage was vacated for fear of further arrests and Lotte together with several others were sent to live in a nunnery in Villefranche de Rouergue. No attempt was made to convert the girls and nuns treated them extremely well; they were taught just enough of the Christian rites to enable them to pass off as Catholics whenever necessary. In July 1944 without warning the nuns received instructions from the underground to send Lotte and another girl away. [In 1993 the nuns who had taken such good care of the girls were honoured by Yad Vashem as being some of the Righteous Amongst the Gentiles]. The girls were given train tickets to Toulouse. They were then sent on another train to a small town in the Pyrenees where they met up with members of the Jewish underground. The girls proceeded to climb the mountains on foot, and, after passing through Andorra, they crossed the frontier into Spain. On the trek they met other groups of Jewish young people escaping from Nazi controlled France in the same way. One of the young men she met in Spain was 19 year old Sami Rein from Alsace. In October 1944 they together with some 1,000 other young Jews and Holocaust survivors from Europe sailed from Cadiz to Haifa on the vessel "Guinee".

Lotte was 17 years old. Any normal young lady of that age would say that her life was just about to begin.

On 22nd January 1948 Lotte and Sami Rein were married on Kibbutz Ein Hanatziv in the Beit Shean valley where the couple decided to settle. They produced a family of four daughters. After the war Lotte was able to contact her brother Ernst who had survived several years in Auschwitz and then settled in America. Lotte and Ernst met up again when Ernst paid his first visit to Israel in 1955.
תאריך לידה:
1927
מקום לידה:
מאנהיים
מספר פריט:
115318
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

מאנהיים Mannheim

עיר במדינת באדן, גרמניה.

הקהילה היהודית


העיר נוסדה ב-1606 ויהודים התחילו להתיישב בה באמצע המאה ה- 17, על-פי כתב-זכויות שהעניק להם תנאים נוחים ביותר. כרב הראשון במקום שימש ר' נפתלי הרץ (עד 1671). ב- 1663 מנתה הקהילה 15 משפחות, מהן שתיים של יהודים פורטוגליים, אבות עדה נפרדת שנהנתה מזכויות מיוחדות.

ב-1689 השתתפו יהודים בהגנת העיר מפני הצרפתים ואחרי כיבושה נמלטו להיידלברג ולפראנקפורט. כעבור שנתיים חזרו 84 משפחות וקיבלו כתב-זכויות חדש שביטל בין השאר את הטלאי הצהוב, וקבע את שיעור הריבית המותרת ל-%5. ב-1717 עלה מספר המשפחות היהודיות ה"נסבלות" בעיר ל-200 ושיעור הריבית הועלה ל-%10.

מצבם הטוב של יהודי מאנהיים השתקף בכינוי "ירושלים החדשה" שניתן אז לקהילה.

יהודים רבים במאנהיים נהו אחרי שבתאי צבי, חרף התנגדותו הנמרצת של הרב שמואל הלמן. ב-1708 נחנך בית-כנסת ו"חדר" (קלויז) בתרומת למלה מוזס ריינגאנום (אלה הורחבו במרוצת הזמן ושימשו את הקהילה עד 1940). ב-1765 נעשה נסיון לרכז את היהודים בשכונה נפרדת. בשנים 1870-1821 פעל בית-ספר יהודי וב-1855 נחנך בית-הכנסת הגדול. ב-1862 הוענקו ליהודים זכויות-אזרח מלאות. בשנות ה-80 מנתה הקהילה 4,250, וב-1913 - 6,400 נפש.

בין שתי מלחמות-העולם הוציאה הקהילה כתב-עת חדשי וקיימה, בין השאר, מוסד לחינוך מבוגרים. יהודים היו פעילים גם בחיי התרבות והחברה בעיר.


תקופת השואה

אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, כבר ב-1 באפריל 1933 חולל בית-הכנסת. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938 הועלה בית הכנסת באש, והקהילה אולצה להוציא מבית-העלמין הישן קרוב ל-3,600 גוויות מתים ולהעבירם לבית-הקברות הכללי.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) עוד ישבו יהודים במאנהיים. ב-22 באוקטובר 1940 נשלחו אלפיים למחנה גירס בדרום-צרפת, וכעבור שנה הועברו הנותרים לאושוויץ.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000


ב-1945, אחרי המלחמה, התרכזו בעיר 68 יהודים. כעבור 12 שנה נפתח במאנהיים בית-כנסת חדש. בתחילת 1970 התגוררו בעיר כ-390 יהודים. בשנת 1987 נחנך בית כנסת חדש ומרכז קהילתי .

לפי דיווחי הקהילה היהודית היו בעיר כ - 500 יהודים בתחילת שנות ה - 2000 , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . הקהילה מפעילה בית כנסת , מקווה , אוכל כשר , מועדון גיל הזהב , מועדון נוער , שרותי קבורה ופעילות חברתית - תרבותית , כמו ספורט , ריקודי עם , טיולים ופעילות בשיתוף ארגון הקהילות של מדינת באדן - וירטמברג וארגון הקהילות המרכזי של יהודי גרמניה . בית הכנסת הישן הונצח והוקמה אנדרטה לנרצחי השואה .

יש בעיר 2 בתי עלמין יהודיים כאשר הישן נסגר ונהרס ונותר שם עמוד הנצחה . בית העלמין חדש יותר עדיין פעיל ובו אולם הספדים . המקום מטופל ומתוחזק .

 

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
ריין, לוטה
Rein, Lotte (1927- ), Holocaust survivor, born in Mannheim, Germany, daughter of cigarette manufacturer Otto Michel and Frieda Michel and sister of Ernst Michel. After Kristallnacht pogrom in November 1938, Lotte's parents were convinced that the end of German Jewry was at hand and in order to save their 11 year old daughter they decided to send her to France one of the Kindertransport - rescue missions organized by Jewish communities in several countries in order to save German Jewish children in the hope that they would be reunited with their parents at some future date. Her father accompanied her as far as Kehl on the border between Germany and France.

In Strasbourg Lotte was met by a representative of the American Joint Distribution Committee who arranged for her and six other children to be adopted by a Jewish family from Switzerland who were living in Alsace at the time. The Half family had six children of their own. Now they had 13. In May 1940 the Germans occupied France. Family Half determined to take the girls with them to Switzerland, but the Swiss border guards refused to allow them in. So one of the Half daughters was charged with taking the 7 refugee girls to Perigeux, a small town in the west of France, which was situated in so-called Free France controlled by the Vichy government and which they considered safer for the girls. Rail transport across occupied France was nevertheless very difficult and the journey took over four days. They were in continuous fear of being discovered and arrested by the Germans soldiers whom they frequently encountered on the way.

In Perigeux the girls were met by members of the French scout movement and then members of OSE (Oeuvre de Secours aux Enfants), a French Jewish humanitarian organization, found them accommodation for three months in a orphanage in the village of Trelisac near the town. Through OSE Lotte, now just 13 years old, discovered that her parents had been sent by the Germans to the notorious internment camp in Gurs near the Spanish border. Many internees did not survive the insufficient food and harsh treatment they received at Gurs. OSE arranged for her, together with 2 other young people, to travel from Perigeux to Gurs to enable her see her parents. She was given money which was intended for her to buy food for her parents and some of the other detainees. Lotte and her friends travelled by train for some 300 kilometres and finally arrived at the small village of Oloron de Sainte Marie, which was just 17 kilometres from the camp. She stayed in the village for seven days. Every day the three walked those last 17 kilometres in both directions, each time carrying on their backs rucksacks full of food, purchased in the village, and other gifts. In the camp the parents had been separated, their condition heartbreaking, especially for a 13 year old child. It was the last time she saw them. Lotte learned later that in 1942 her parents were taken from the camp and sent to Auschwitz to be murdered.

Lotte was sent to another orphanage at Bergerac to the south of Perigeux and then to yet another at Montintin. March 1941 found Lotte, now almost 14 years old, in Couret, near Limoges. Mid 1942 French soldiers arrived at the institution and arrested girls over the age of 16 in order to send them to Auschwitz 'in order to complete their quota'. In November 1943 the orphanage was vacated for fear of further arrests and Lotte together with several others were sent to live in a nunnery in Villefranche de Rouergue. No attempt was made to convert the girls and nuns treated them extremely well; they were taught just enough of the Christian rites to enable them to pass off as Catholics whenever necessary. In July 1944 without warning the nuns received instructions from the underground to send Lotte and another girl away. [In 1993 the nuns who had taken such good care of the girls were honoured by Yad Vashem as being some of the Righteous Amongst the Gentiles]. The girls were given train tickets to Toulouse. They were then sent on another train to a small town in the Pyrenees where they met up with members of the Jewish underground. The girls proceeded to climb the mountains on foot, and, after passing through Andorra, they crossed the frontier into Spain. On the trek they met other groups of Jewish young people escaping from Nazi controlled France in the same way. One of the young men she met in Spain was 19 year old Sami Rein from Alsace. In October 1944 they together with some 1,000 other young Jews and Holocaust survivors from Europe sailed from Cadiz to Haifa on the vessel "Guinee".

Lotte was 17 years old. Any normal young lady of that age would say that her life was just about to begin.

On 22nd January 1948 Lotte and Sami Rein were married on Kibbutz Ein Hanatziv in the Beit Shean valley where the couple decided to settle. They produced a family of four daughters. After the war Lotte was able to contact her brother Ernst who had survived several years in Auschwitz and then settled in America. Lotte and Ernst met up again when Ernst paid his first visit to Israel in 1955.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מאנהיים
צרפת

מאנהיים Mannheim

עיר במדינת באדן, גרמניה.

הקהילה היהודית


העיר נוסדה ב-1606 ויהודים התחילו להתיישב בה באמצע המאה ה- 17, על-פי כתב-זכויות שהעניק להם תנאים נוחים ביותר. כרב הראשון במקום שימש ר' נפתלי הרץ (עד 1671). ב- 1663 מנתה הקהילה 15 משפחות, מהן שתיים של יהודים פורטוגליים, אבות עדה נפרדת שנהנתה מזכויות מיוחדות.

ב-1689 השתתפו יהודים בהגנת העיר מפני הצרפתים ואחרי כיבושה נמלטו להיידלברג ולפראנקפורט. כעבור שנתיים חזרו 84 משפחות וקיבלו כתב-זכויות חדש שביטל בין השאר את הטלאי הצהוב, וקבע את שיעור הריבית המותרת ל-%5. ב-1717 עלה מספר המשפחות היהודיות ה"נסבלות" בעיר ל-200 ושיעור הריבית הועלה ל-%10.

מצבם הטוב של יהודי מאנהיים השתקף בכינוי "ירושלים החדשה" שניתן אז לקהילה.

יהודים רבים במאנהיים נהו אחרי שבתאי צבי, חרף התנגדותו הנמרצת של הרב שמואל הלמן. ב-1708 נחנך בית-כנסת ו"חדר" (קלויז) בתרומת למלה מוזס ריינגאנום (אלה הורחבו במרוצת הזמן ושימשו את הקהילה עד 1940). ב-1765 נעשה נסיון לרכז את היהודים בשכונה נפרדת. בשנים 1870-1821 פעל בית-ספר יהודי וב-1855 נחנך בית-הכנסת הגדול. ב-1862 הוענקו ליהודים זכויות-אזרח מלאות. בשנות ה-80 מנתה הקהילה 4,250, וב-1913 - 6,400 נפש.

בין שתי מלחמות-העולם הוציאה הקהילה כתב-עת חדשי וקיימה, בין השאר, מוסד לחינוך מבוגרים. יהודים היו פעילים גם בחיי התרבות והחברה בעיר.


תקופת השואה

אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, כבר ב-1 באפריל 1933 חולל בית-הכנסת. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938 הועלה בית הכנסת באש, והקהילה אולצה להוציא מבית-העלמין הישן קרוב ל-3,600 גוויות מתים ולהעבירם לבית-הקברות הכללי.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) עוד ישבו יהודים במאנהיים. ב-22 באוקטובר 1940 נשלחו אלפיים למחנה גירס בדרום-צרפת, וכעבור שנה הועברו הנותרים לאושוויץ.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000


ב-1945, אחרי המלחמה, התרכזו בעיר 68 יהודים. כעבור 12 שנה נפתח במאנהיים בית-כנסת חדש. בתחילת 1970 התגוררו בעיר כ-390 יהודים. בשנת 1987 נחנך בית כנסת חדש ומרכז קהילתי .

לפי דיווחי הקהילה היהודית היו בעיר כ - 500 יהודים בתחילת שנות ה - 2000 , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . הקהילה מפעילה בית כנסת , מקווה , אוכל כשר , מועדון גיל הזהב , מועדון נוער , שרותי קבורה ופעילות חברתית - תרבותית , כמו ספורט , ריקודי עם , טיולים ופעילות בשיתוף ארגון הקהילות של מדינת באדן - וירטמברג וארגון הקהילות המרכזי של יהודי גרמניה . בית הכנסת הישן הונצח והוקמה אנדרטה לנרצחי השואה .

יש בעיר 2 בתי עלמין יהודיים כאשר הישן נסגר ונהרס ונותר שם עמוד הנצחה . בית העלמין חדש יותר עדיין פעיל ובו אולם הספדים . המקום מטופל ומתוחזק .

 

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.